הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

אם קרבן אחד תדיר, אך השני מקודש יותר – איזה קודם? שלושה מקרים מובאים מן המשנה הראשונה בפרק, זבחים פט, כדי להוכיח שהתדירות קובעת קדימה, אך כל אחד מהם נדחה באותו אופן. לאחר מכן מובאת משנה העוסקת בסדר הברכות בקידוש ואמירה של רבי יוחנן כדי להוכיח גם כן שהתדירות קובעת קדימה, אך גם הם נדחים. לבסוף מדייקים מן המשנה בזבחים צ, שמשתמעת ממנה שאם היו לפני הכהן שלמים ואשם או חטאת, ושניהם מן היום, האשם או החטאת יוקדמו – אף על פי שקרבן שלמים מצוי יותר. כדי לדחות ראיה זו, רבא מבחין בין "תדיר” לבין "מצוי” רב הונא מנסה לדחות את הבחנתו של רבא ממקור העוסק בברית מילה ופסח, שם ברית מילה נחשבת תדירה. אולם קושייתו נפתרת בשתי דרכים אפשריות.

אם קרבן שאינו תדיר נשחט תחילה, ולאחר מכן נוכחו בטעותם – האם מערבבים את הדם (כדי שלא יקרוש) בזמן שמקריבים את הקרבן התדיר תחילה, או שמסיימים את הקרבן שכבר התחילו בו? ארבעה מקורות מובאים כדי לענות על שאלה זו (שלושה מהם הובאו גם לשאלה הקודמת), אך כל הניסיונות נדחים.

במשנה נחלקו רבי שמעון ורבי טרפון אם ניתן להקריב שמן במקדש כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי טרפון, הסובר שניתן להביאו, רק קומץ נשרף על גבי המזבח והשאר ניתן לכהנים לאכילה. רבי זירא מחזק את דברי שמואל מן המשנה, ואילו אביי מביא דעה אחרת – שקרבן שמן נדבה נשרף כולו – וגם הוא מביא ראיה מן המשנה. תוספתא מובאת כדי להקשות על שמואל, אך הקושיה נפתרת. לאחר מכן מציעה הגמרא שיש מחלוקת תנאים בנושא זה. לאחר ניסיון לדחות את ההצעה, היא מתקבלת.

גם לגבי יין יש מחלוקת אם ניתן להביאו כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי עקיבא, ניתן להביאו כקרבן נדבה, והיין נזרק על המזבח. אולם יש בעיה בכך שהדבר גורם לכיבוי חלקי של אש המזבח, דבר האסור מן התורה. אחרים סוברים שהיין נשפך לתוך הכוסות שבראש המזבח. מסיקה הגמרא שמחלוקת זו קשורה למחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה (בדרך כלל בהקשר מלאכה בשבת) אם חייבים על מעשה שבו מתכוונים לדבר אחד אך כתוצאה ממנו נעשית עבירה – אף על פי שאין רצון בתוצאה האסורה (דבר שאינו מתכוון).

רבינא בר שילא סובר שהאימורים של קודשים קלים שיצאו מחוץ לעזרה לפני זריקת הדם, נפסלים. הגמרא בודקת האם הדבר תואם למחלוקת תנאית בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בעניין דומה, אך רב פפא מבהיר שמחלוקתם עוסקת במקרה אחר.

הגמרא דנה בסדר הקדימה המובא במשנה, שבו קרבנות העוף קודמים למנחות, ומנחות חטאת קודמות למנחות נדבה. אף שניתן לטעון לסדר הפוך, הנימוק שבמשנה נחשב חזק יותר ולכן נשמר.

שאלה נשאלת: האם מנחת סוטה קודמת למנחת נדבה? הגמרא מביאה שני מקורות (כולל משנתינו) לענות עלך השאלה, אך התושבות נדחות.

קרבן חטאת, אפילו של עוף, קודם לכל קרבן עולה, אפילו של בהמה. סדר זה נתמך משלושה פסוקים המתייחסים כל אחד למצב שונה. אף שישנם שלושה מקורות תנאיים שנראים כסותרים את העיקרון הזה, הגמרא מיישבת את הסתירות.

קרבנות חטאת גם קודמים לקרבנות אשם, למעט אשם מצורע, שכן הוא מובא לטהרת המצורע. קרבן זה, יחד עם אשם נזיר, שונה משאר קרבנות האשם בשני אופנים מהותיים.

סדר הקדימה בקרבנות חל גם על אכילת בשר הקרבנות.

רבי שמעון ורבי מאיר נחלקים בשאלה האם מותר להוסיף תבלינים של תרומה בבישול בשר קרבן. רבי שמעון מתיר, ואילו רבי מאיר אוסר, מחשש שהתרומה תיפסל ותצטרך להישרף – ואסור להביא תרומה לידי פסול. 

ישנם שני עקרונות כלליים שבהם משתמשת המשנה כדי לקבוע את סדר הקדימה בקרב הקרבנות:

1. קרבן שמוקרב בתדירות גבוהה יותר קודם על בסיס הכלל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
2. קרבן שהוא קדוש יותר קודם – כל המקודש מחבירו קודם את חבירו.

המשנה מפרטת אילו קרבנות נחשבים תדירים יותר ואילו נחשבים מקודשים יותר. בדיון על המקודשים יותר, המשנה מדגישה את המאפיינים הייחודיים של כל סוג קרבן ומביאה דוגמאות הממחישות את הקדימה של קרבן אחד על פני אחר.

עם זאת, ישנם מצבים שאינם נידונים במפורש, והגמרא מעלה שאלות לגבי הדין במקרים אלו, תוך ניסיון להסיק את התשובות מתוך דוגמאות המשנה.

הגמרא אף בוחנת כל אחת מהכרעות הקדימה שבמשנה, ומציעה כי ייתכן שהסדר יכול להיות הפוך. בכל מקרה ומקרה, הגמרא מסבירה מדוע המשנה בחרה בסדר זה ולא באפשרות ההפוכה.

הגמרא עושה ניסיון אחרון לענות על השאלה האם אוויר המזבח יכול לקדש פריטים פסולים כשם שהמזבח עצמו מקדש. הניסיון נדחה.

המשנה מלמדת שכלי שרת המיועדים לנוזלים מקדשים נוזלים, וכלים המשמשים לייבש מקדשים דברים יבשים. כלי נוזלים אינם מקדשים יבשים, ולהיפך. אם כלי שרת נוקבו, הם מקדשים רק אם עדיין יכולים לשמש את תפקידם המקורי ונשארים שלמים. כל הקדשה מתבצעת רק בתוך העזרה.

שמואל מגביל את הדין הראשון של המשנה לכלי מדידה, אך קערות ודומיהן יכולות לקדש גם דברים יבשים. ראייתו היא מפסוק לגבי סולת בלולה בשמן שהונחה בקערה המשמשת בדרך כלל לנוזלים (במדבר ז:יג). רב אחא מקשה על ראיה זו, שכן סולת בלולה בשמן אינה מוצק ממש, ושמואל נותן שתי תשובות אפשריות.

שמואל מוסיף שכלי שרת מקדשים רק כשהם שלמים, מלאים בכמות הנדרשת לקרבן, ויכולים לקדש רק מבפנים. נוסחים שונים של הלכה זו חלוקים מעט: יש גירסה האומרת "מבפנים” במקום "מתוכן,” ויש גירסה הכוללת את שתיהם. ההבדל בין שתי גירסאות אלו הוא האם מה שבגודש מתקדש.

רבי יוחנן מסייג את הדין שאם אין שיעור שלם, מה שבתוך הכלי אינו מתקדש. הוא מסביר שזה נכון רק כשאין כוונה להשלים את השיעור, אך אם מתכוונים להוסיף עד שיש שיעור שלם, כל חלק מתקדש עם נתינתו. מובאת ברייתא לתמוך בכך.

רב או רב אסי מסייג את דין המשנה שכלי יבש אינם מקדשים נוזלים ולהיפך. הדבר נכון לגבי הקדשה לצורך הקרבה על המזבח, אך הם מתקדשים במידה שתוכנם יכול להיפסל. יש אומרים שדבריו נאמרו לגבי ברייתא אחרת על מנחות הבאות מערלה וכלאיים.

ברייתא מלמדת שכלי שרת נקובים או פגומים אינם ניתנים לתיקון. וכן, סכינים פגומות אינן ניתנות להשחזה להסרת המום, ואם להב נפרד, אין מחזירים אותו. דין זה משקף את העיקרון שאין עניות במקום עשירות, כי המקדש הוא מקום של עשירות. אבא שאול מספר על סכין פגומה במקדש שנגנז כדי שלא תיעשה בה שימוש.

ברייתא נוספת, על פי אותו עיקרון, מסבירה שבגדי כהונה חייבים להיות ארוגים ולא תפורים, ואם נתלכלכו, אין לכבסם בחומרים מנקים כגון נתר או סבון. אביי מבהיר שניתן לכבסם אם הם מלוכלכים קלות בלבד, אך אם ניקוי ידרוש חומרים, אין לכבסם אפילו במים בלבד. יש אומרים שאין לכבסם כלל.

ברייתא מתארת את מעיל הכהן הגדול ככולו תכלת, עם עיטורי שפה הדומים לרימונים סגורים ולכפתורי ילדים. פעמונים היו מחוברים, או שבעים ושניים בסך הכול או שלושים ושישה לפי דעות שונות. רבי ענני בר ססון מציין שמחלוקת זו מקבילה למחלוקות על מספר הגוונים בנגעי צרעת.

רבי ענני בר ססון מסביר שהתורה סמכה קרבנות לבגדי כהונה כדי ללמד שכשם שהקרבנות מכפרים – כך גם הבגדים. כל בגד מכפר על חטא מסוים: הכְּתֹנֶת על רציחה, המכנסיים על עריות, המצנפת על גאווה, האבנט על הרהורי עבירה, החושן על טעויות משפטיות, האפוד על עבודה זרה, המעיל על לשון הרע, והציץ על עזות פנים.

הגמרא מקשה מדברי רבי יהושע בן לוי, שאמר שרציחה ולשון הרע אינם מתכפרים בקרבנות אלא באמצעים אחרים – עגלה ערופה לרציחה וקטורת ללשון הרע. הקושיה נפתרת בהבחנה בין מצבים: כשידוע הרוצח, הכתונת מכפרת; כשאינו ידוע, העגלה ערופה מכפרת. לגבי לשון הרע, מבדילים בין לשון הרע ברבים, המתכפר במעיל עם פעמוניו, לבין לשון הרע בצנעה, המתכפר בקטורת המוקרבת בהיכל, מקום פרטי.

רבה ורב חסדא נחלקו בשני עניינים. אם פריטים שלא נשרפו כליל על גבי המזבח, הוסרו לפני חצות והוחזרו לאחר חצות – באיזה שלב הם נחשבים כמעוכלים כך שאין צורך להחזירם שוב על המזבח אם יוסרו פעם נוספת (בהנחה שעדיין לא הפכו לאפר, שאז ממילא אין צורך להחזירם)? רבה אומר: בחצות של הלילה הבא, ואילו רב חסדא אומר: בעלות השחר. אם לא הוחזרו עד לאחר עלות השחר, רבה עדיין פוסק שחצות של הלילה הבא הופכת אותם למעוכלים, ואילו רב חסדא סובר שאין הם יכולים להיחשב נשרפים לעולם.

רב יוסף חולק על ההנחה שביסוד שתי הדעות, שלפיה אם לא היו על המזבח בחצות – אינם יכולים להיחשב נשרפים. לדעתו, עצם החצות הופכת את כל הפריטים לנשרפים, גם אם הוסרו מן המזבח לפני חצות ועדיין לא הוחזרו אליו.

רבא שאל את רבה: אם פריטים נשארים בראש המזבח כל הלילה, האם הדבר מונע מהם להיפסל בלינה (שהייה לילה שלם)? רבה השיב שאינם נפסלים, אך רבא לא קיבל את תשובתו.

ברייתא מובאת כמקור מן התורה לכך שגם הכבש וכלי השרת מקדשים פריטים פסולים, ואם הם מונחים על הכבש או על המזבח – אין צורך להסירם.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן שאלה על פריטים פסולים שהונחו בכלי שרת. בתחילה סבר רבי יוחנן שהוא שואל אם הם מקודשים עד כדי כך שלא ניתן לפדותם, אך ריש לקיש הבהיר שהוא שואל אם כאשר הם מונחים בכלי שרת – ניתן להקריבם לכתחילה על המזבח. רבי יוחנן השיב בחיוב על סמך המשנה, אך תשובתו נדחתה משום שניתן לקרוא את המשנה בדרך אחרת.

הגמרא שואלת: האם אוויר המזבח מקדש דברים שנפסלו? בתחילה ניסתה להוכיח שכן מן המשנה האומרת: "כשם שהמזבח מקדש, כך הכבש.” אם פריטים שמתקדשים בכבש מובאים משם אל המזבח, הם עוברים דרך אוויר המזבח. אם האוויר אינו מקדש, הרי זה כאילו הוסרו מן הכבש, ופריטים שהוסרו אינם חוזרים. אולם ההוכחה נדחתה, שכן ניתן להביאם אל המזבח על ידי גרירה ולא על ידי נשיאה.

רבא בר רב חנן ניסה להוכיח את ההפך מקרבן עולה של עוף שמוקרב בראש המזבח. אם האוויר מקדש, לא תיתכן כלל פסול פיגול, משום שכל עוד הקרבן נמצא על המזבח ניתן להקריבו גם למחרת. לכן מחשבה להקריבו למחרת אינה מחשבת פיגול. רב שימי דחה את ההצעה, באומרו שעדיין ניתן לחשוב מחשבת פיגול להורידו ולהחזירו למחרת – וזו מחשבה הפוסלת.

דברים שבכלל לא מיועדים למזבח, אם עלו, ירדו.

לפי המשנה, בקרבן עולה, דברים המחוברים לבשר אך אינם הבשר עצמו – כגון עצמות, פרסות, קרניים וגידים – נשארים על המזבח אם הם מחוברים לבשר. אולם אם הם נפרדו, יש להסירם מן המזבח. דין זה נלמד משני פסוקים שונים בתורה: בויקרא א:ט נאמר בקרבן עולה שכל דבר נשרף על המזבח, ובדברים יב:כז נאמר שבקרבן עולה הבשר והדם מובאים על המזבח. דעה זו במשנה מיוחסת לרבי, בעוד שדעה תנאית אחרת מפרשת את "הכל” באופן רחב יותר, לכלול גם חלקים אלו, והפסוק המגביל בא להוציא עצמות, גידים וכדומה רק לאחר שנעכלו על ידי האש ונפרדו ממנה.

רבי זירא מגביל את דברי רבי ומסביר שאם נפרדו מן הבשר אך התקרבו למערכה, הם נשארים על המזבח. הגמרא דוחה הסבר זה, ורבה מפרש אחרת את דברי רבי זירא. הוא מסביר שההגבלה אינה על דברי רבי עצמם אלא על מסקנה שנלמדה מהם – שאם נפרדו, יש להסירם מן המזבח, אך הם עדיין קדושים ואסורים בהנאה. רבה מבחין בין דברים שנפרדו לפני זריקת הדם על המזבח לבין אלו שנפרדו לאחר מכן. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם ולאחר מכן נפרדו, הרי הם נחשבים כקדשים שנפסלו ואסורים בהנאה. אבל אם כבר היו מנותקים בשעת זריקה, מעולם לא נועדו למזבח ולכן מותרים לשימוש הכהנים, כפי שנלמד בגזירה שווה מקרבן אשם.

רבי אלעזר נוקט גישה הפוכה. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם, הרי זריקה מתירה אותם, ואין חיוב מעילה, אף שהם אסורים מדרבנן. אולם אם כבר היו מנותקים קודם זריקה, אין לזריקה כל השפעה עליהם, והם נשארים במעמדם המקורי כקדשים, וחייבים עליהם משום מעילה.

המשנה מוסיפה שאם אחד מן הקרבנות הפסולים שאמורים להישאר על המזבח (כמוזכר בזבחים פ”ד ע”א) נפל מן המזבח, או גחלת של עצים נפלה, אין צורך להחזירם.

עוד פוסקת המשנה שאם חלקים מן הקרבן שצריכים להישרף על המזבח נפלו, יש להחזירם אם הדבר קרה לפני חצות הלילה. לאחר חצות, אין צורך להחזירם. הגמרא מבהירה שהדין חל על דברים שהתקשו אך עדיין לא הפכו לאפר. דברים שעדיין לא נשרפו עד מצב זה – יש להחזירם בכל זמן, ואילו דברים שכבר הפכו לאפר – אין צורך להחזירם.

רב מביא מקור לחשיבות חצות בהלכה זו מדרשה על הפסוקים בויקרא ו:ב–ג. רב כהנא מקשה על ברייתא זו ממשנה ביומא כ:א, ודרשת רבי יוחנן מובאת כדי ליישב את הקושי.

אם קרבן אחד תדיר, אך השני מקודש יותר – איזה קודם? שלושה מקרים מובאים מן המשנה הראשונה בפרק, זבחים פט, כדי להוכיח שהתדירות קובעת קדימה, אך כל אחד מהם נדחה באותו אופן. לאחר מכן מובאת משנה העוסקת בסדר הברכות בקידוש ואמירה של רבי יוחנן כדי להוכיח גם כן שהתדירות קובעת קדימה, אך גם הם נדחים. לבסוף מדייקים מן המשנה בזבחים צ, שמשתמעת ממנה שאם היו לפני הכהן שלמים ואשם או חטאת, ושניהם מן היום, האשם או החטאת יוקדמו – אף על פי שקרבן שלמים מצוי יותר. כדי לדחות ראיה זו, רבא מבחין בין "תדיר” לבין "מצוי” רב הונא מנסה לדחות את הבחנתו של רבא ממקור העוסק בברית מילה ופסח, שם ברית מילה נחשבת תדירה. אולם קושייתו נפתרת בשתי דרכים אפשריות.

אם קרבן שאינו תדיר נשחט תחילה, ולאחר מכן נוכחו בטעותם – האם מערבבים את הדם (כדי שלא יקרוש) בזמן שמקריבים את הקרבן התדיר תחילה, או שמסיימים את הקרבן שכבר התחילו בו? ארבעה מקורות מובאים כדי לענות על שאלה זו (שלושה מהם הובאו גם לשאלה הקודמת), אך כל הניסיונות נדחים.

במשנה נחלקו רבי שמעון ורבי טרפון אם ניתן להקריב שמן במקדש כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי טרפון, הסובר שניתן להביאו, רק קומץ נשרף על גבי המזבח והשאר ניתן לכהנים לאכילה. רבי זירא מחזק את דברי שמואל מן המשנה, ואילו אביי מביא דעה אחרת – שקרבן שמן נדבה נשרף כולו – וגם הוא מביא ראיה מן המשנה. תוספתא מובאת כדי להקשות על שמואל, אך הקושיה נפתרת. לאחר מכן מציעה הגמרא שיש מחלוקת תנאים בנושא זה. לאחר ניסיון לדחות את ההצעה, היא מתקבלת.

גם לגבי יין יש מחלוקת אם ניתן להביאו כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי עקיבא, ניתן להביאו כקרבן נדבה, והיין נזרק על המזבח. אולם יש בעיה בכך שהדבר גורם לכיבוי חלקי של אש המזבח, דבר האסור מן התורה. אחרים סוברים שהיין נשפך לתוך הכוסות שבראש המזבח. מסיקה הגמרא שמחלוקת זו קשורה למחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה (בדרך כלל בהקשר מלאכה בשבת) אם חייבים על מעשה שבו מתכוונים לדבר אחד אך כתוצאה ממנו נעשית עבירה – אף על פי שאין רצון בתוצאה האסורה (דבר שאינו מתכוון).

רבינא בר שילא סובר שהאימורים של קודשים קלים שיצאו מחוץ לעזרה לפני זריקת הדם, נפסלים. הגמרא בודקת האם הדבר תואם למחלוקת תנאית בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בעניין דומה, אך רב פפא מבהיר שמחלוקתם עוסקת במקרה אחר.

הגמרא דנה בסדר הקדימה המובא במשנה, שבו קרבנות העוף קודמים למנחות, ומנחות חטאת קודמות למנחות נדבה. אף שניתן לטעון לסדר הפוך, הנימוק שבמשנה נחשב חזק יותר ולכן נשמר.

שאלה נשאלת: האם מנחת סוטה קודמת למנחת נדבה? הגמרא מביאה שני מקורות (כולל משנתינו) לענות עלך השאלה, אך התושבות נדחות.

קרבן חטאת, אפילו של עוף, קודם לכל קרבן עולה, אפילו של בהמה. סדר זה נתמך משלושה פסוקים המתייחסים כל אחד למצב שונה. אף שישנם שלושה מקורות תנאיים שנראים כסותרים את העיקרון הזה, הגמרא מיישבת את הסתירות.

קרבנות חטאת גם קודמים לקרבנות אשם, למעט אשם מצורע, שכן הוא מובא לטהרת המצורע. קרבן זה, יחד עם אשם נזיר, שונה משאר קרבנות האשם בשני אופנים מהותיים.

סדר הקדימה בקרבנות חל גם על אכילת בשר הקרבנות.

רבי שמעון ורבי מאיר נחלקים בשאלה האם מותר להוסיף תבלינים של תרומה בבישול בשר קרבן. רבי שמעון מתיר, ואילו רבי מאיר אוסר, מחשש שהתרומה תיפסל ותצטרך להישרף – ואסור להביא תרומה לידי פסול. 

ישנם שני עקרונות כלליים שבהם משתמשת המשנה כדי לקבוע את סדר הקדימה בקרב הקרבנות:

1. קרבן שמוקרב בתדירות גבוהה יותר קודם על בסיס הכלל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
2. קרבן שהוא קדוש יותר קודם – כל המקודש מחבירו קודם את חבירו.

המשנה מפרטת אילו קרבנות נחשבים תדירים יותר ואילו נחשבים מקודשים יותר. בדיון על המקודשים יותר, המשנה מדגישה את המאפיינים הייחודיים של כל סוג קרבן ומביאה דוגמאות הממחישות את הקדימה של קרבן אחד על פני אחר.

עם זאת, ישנם מצבים שאינם נידונים במפורש, והגמרא מעלה שאלות לגבי הדין במקרים אלו, תוך ניסיון להסיק את התשובות מתוך דוגמאות המשנה.

הגמרא אף בוחנת כל אחת מהכרעות הקדימה שבמשנה, ומציעה כי ייתכן שהסדר יכול להיות הפוך. בכל מקרה ומקרה, הגמרא מסבירה מדוע המשנה בחרה בסדר זה ולא באפשרות ההפוכה.

הגמרא עושה ניסיון אחרון לענות על השאלה האם אוויר המזבח יכול לקדש פריטים פסולים כשם שהמזבח עצמו מקדש. הניסיון נדחה.

המשנה מלמדת שכלי שרת המיועדים לנוזלים מקדשים נוזלים, וכלים המשמשים לייבש מקדשים דברים יבשים. כלי נוזלים אינם מקדשים יבשים, ולהיפך. אם כלי שרת נוקבו, הם מקדשים רק אם עדיין יכולים לשמש את תפקידם המקורי ונשארים שלמים. כל הקדשה מתבצעת רק בתוך העזרה.

שמואל מגביל את הדין הראשון של המשנה לכלי מדידה, אך קערות ודומיהן יכולות לקדש גם דברים יבשים. ראייתו היא מפסוק לגבי סולת בלולה בשמן שהונחה בקערה המשמשת בדרך כלל לנוזלים (במדבר ז:יג). רב אחא מקשה על ראיה זו, שכן סולת בלולה בשמן אינה מוצק ממש, ושמואל נותן שתי תשובות אפשריות.

שמואל מוסיף שכלי שרת מקדשים רק כשהם שלמים, מלאים בכמות הנדרשת לקרבן, ויכולים לקדש רק מבפנים. נוסחים שונים של הלכה זו חלוקים מעט: יש גירסה האומרת "מבפנים” במקום "מתוכן,” ויש גירסה הכוללת את שתיהם. ההבדל בין שתי גירסאות אלו הוא האם מה שבגודש מתקדש.

רבי יוחנן מסייג את הדין שאם אין שיעור שלם, מה שבתוך הכלי אינו מתקדש. הוא מסביר שזה נכון רק כשאין כוונה להשלים את השיעור, אך אם מתכוונים להוסיף עד שיש שיעור שלם, כל חלק מתקדש עם נתינתו. מובאת ברייתא לתמוך בכך.

רב או רב אסי מסייג את דין המשנה שכלי יבש אינם מקדשים נוזלים ולהיפך. הדבר נכון לגבי הקדשה לצורך הקרבה על המזבח, אך הם מתקדשים במידה שתוכנם יכול להיפסל. יש אומרים שדבריו נאמרו לגבי ברייתא אחרת על מנחות הבאות מערלה וכלאיים.

ברייתא מלמדת שכלי שרת נקובים או פגומים אינם ניתנים לתיקון. וכן, סכינים פגומות אינן ניתנות להשחזה להסרת המום, ואם להב נפרד, אין מחזירים אותו. דין זה משקף את העיקרון שאין עניות במקום עשירות, כי המקדש הוא מקום של עשירות. אבא שאול מספר על סכין פגומה במקדש שנגנז כדי שלא תיעשה בה שימוש.

ברייתא נוספת, על פי אותו עיקרון, מסבירה שבגדי כהונה חייבים להיות ארוגים ולא תפורים, ואם נתלכלכו, אין לכבסם בחומרים מנקים כגון נתר או סבון. אביי מבהיר שניתן לכבסם אם הם מלוכלכים קלות בלבד, אך אם ניקוי ידרוש חומרים, אין לכבסם אפילו במים בלבד. יש אומרים שאין לכבסם כלל.

ברייתא מתארת את מעיל הכהן הגדול ככולו תכלת, עם עיטורי שפה הדומים לרימונים סגורים ולכפתורי ילדים. פעמונים היו מחוברים, או שבעים ושניים בסך הכול או שלושים ושישה לפי דעות שונות. רבי ענני בר ססון מציין שמחלוקת זו מקבילה למחלוקות על מספר הגוונים בנגעי צרעת.

רבי ענני בר ססון מסביר שהתורה סמכה קרבנות לבגדי כהונה כדי ללמד שכשם שהקרבנות מכפרים – כך גם הבגדים. כל בגד מכפר על חטא מסוים: הכְּתֹנֶת על רציחה, המכנסיים על עריות, המצנפת על גאווה, האבנט על הרהורי עבירה, החושן על טעויות משפטיות, האפוד על עבודה זרה, המעיל על לשון הרע, והציץ על עזות פנים.

הגמרא מקשה מדברי רבי יהושע בן לוי, שאמר שרציחה ולשון הרע אינם מתכפרים בקרבנות אלא באמצעים אחרים – עגלה ערופה לרציחה וקטורת ללשון הרע. הקושיה נפתרת בהבחנה בין מצבים: כשידוע הרוצח, הכתונת מכפרת; כשאינו ידוע, העגלה ערופה מכפרת. לגבי לשון הרע, מבדילים בין לשון הרע ברבים, המתכפר במעיל עם פעמוניו, לבין לשון הרע בצנעה, המתכפר בקטורת המוקרבת בהיכל, מקום פרטי.

רבה ורב חסדא נחלקו בשני עניינים. אם פריטים שלא נשרפו כליל על גבי המזבח, הוסרו לפני חצות והוחזרו לאחר חצות – באיזה שלב הם נחשבים כמעוכלים כך שאין צורך להחזירם שוב על המזבח אם יוסרו פעם נוספת (בהנחה שעדיין לא הפכו לאפר, שאז ממילא אין צורך להחזירם)? רבה אומר: בחצות של הלילה הבא, ואילו רב חסדא אומר: בעלות השחר. אם לא הוחזרו עד לאחר עלות השחר, רבה עדיין פוסק שחצות של הלילה הבא הופכת אותם למעוכלים, ואילו רב חסדא סובר שאין הם יכולים להיחשב נשרפים לעולם.

רב יוסף חולק על ההנחה שביסוד שתי הדעות, שלפיה אם לא היו על המזבח בחצות – אינם יכולים להיחשב נשרפים. לדעתו, עצם החצות הופכת את כל הפריטים לנשרפים, גם אם הוסרו מן המזבח לפני חצות ועדיין לא הוחזרו אליו.

רבא שאל את רבה: אם פריטים נשארים בראש המזבח כל הלילה, האם הדבר מונע מהם להיפסל בלינה (שהייה לילה שלם)? רבה השיב שאינם נפסלים, אך רבא לא קיבל את תשובתו.

ברייתא מובאת כמקור מן התורה לכך שגם הכבש וכלי השרת מקדשים פריטים פסולים, ואם הם מונחים על הכבש או על המזבח – אין צורך להסירם.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן שאלה על פריטים פסולים שהונחו בכלי שרת. בתחילה סבר רבי יוחנן שהוא שואל אם הם מקודשים עד כדי כך שלא ניתן לפדותם, אך ריש לקיש הבהיר שהוא שואל אם כאשר הם מונחים בכלי שרת – ניתן להקריבם לכתחילה על המזבח. רבי יוחנן השיב בחיוב על סמך המשנה, אך תשובתו נדחתה משום שניתן לקרוא את המשנה בדרך אחרת.

הגמרא שואלת: האם אוויר המזבח מקדש דברים שנפסלו? בתחילה ניסתה להוכיח שכן מן המשנה האומרת: "כשם שהמזבח מקדש, כך הכבש.” אם פריטים שמתקדשים בכבש מובאים משם אל המזבח, הם עוברים דרך אוויר המזבח. אם האוויר אינו מקדש, הרי זה כאילו הוסרו מן הכבש, ופריטים שהוסרו אינם חוזרים. אולם ההוכחה נדחתה, שכן ניתן להביאם אל המזבח על ידי גרירה ולא על ידי נשיאה.

רבא בר רב חנן ניסה להוכיח את ההפך מקרבן עולה של עוף שמוקרב בראש המזבח. אם האוויר מקדש, לא תיתכן כלל פסול פיגול, משום שכל עוד הקרבן נמצא על המזבח ניתן להקריבו גם למחרת. לכן מחשבה להקריבו למחרת אינה מחשבת פיגול. רב שימי דחה את ההצעה, באומרו שעדיין ניתן לחשוב מחשבת פיגול להורידו ולהחזירו למחרת – וזו מחשבה הפוסלת.

דברים שבכלל לא מיועדים למזבח, אם עלו, ירדו.

לפי המשנה, בקרבן עולה, דברים המחוברים לבשר אך אינם הבשר עצמו – כגון עצמות, פרסות, קרניים וגידים – נשארים על המזבח אם הם מחוברים לבשר. אולם אם הם נפרדו, יש להסירם מן המזבח. דין זה נלמד משני פסוקים שונים בתורה: בויקרא א:ט נאמר בקרבן עולה שכל דבר נשרף על המזבח, ובדברים יב:כז נאמר שבקרבן עולה הבשר והדם מובאים על המזבח. דעה זו במשנה מיוחסת לרבי, בעוד שדעה תנאית אחרת מפרשת את "הכל” באופן רחב יותר, לכלול גם חלקים אלו, והפסוק המגביל בא להוציא עצמות, גידים וכדומה רק לאחר שנעכלו על ידי האש ונפרדו ממנה.

רבי זירא מגביל את דברי רבי ומסביר שאם נפרדו מן הבשר אך התקרבו למערכה, הם נשארים על המזבח. הגמרא דוחה הסבר זה, ורבה מפרש אחרת את דברי רבי זירא. הוא מסביר שההגבלה אינה על דברי רבי עצמם אלא על מסקנה שנלמדה מהם – שאם נפרדו, יש להסירם מן המזבח, אך הם עדיין קדושים ואסורים בהנאה. רבה מבחין בין דברים שנפרדו לפני זריקת הדם על המזבח לבין אלו שנפרדו לאחר מכן. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם ולאחר מכן נפרדו, הרי הם נחשבים כקדשים שנפסלו ואסורים בהנאה. אבל אם כבר היו מנותקים בשעת זריקה, מעולם לא נועדו למזבח ולכן מותרים לשימוש הכהנים, כפי שנלמד בגזירה שווה מקרבן אשם.

רבי אלעזר נוקט גישה הפוכה. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם, הרי זריקה מתירה אותם, ואין חיוב מעילה, אף שהם אסורים מדרבנן. אולם אם כבר היו מנותקים קודם זריקה, אין לזריקה כל השפעה עליהם, והם נשארים במעמדם המקורי כקדשים, וחייבים עליהם משום מעילה.

המשנה מוסיפה שאם אחד מן הקרבנות הפסולים שאמורים להישאר על המזבח (כמוזכר בזבחים פ”ד ע”א) נפל מן המזבח, או גחלת של עצים נפלה, אין צורך להחזירם.

עוד פוסקת המשנה שאם חלקים מן הקרבן שצריכים להישרף על המזבח נפלו, יש להחזירם אם הדבר קרה לפני חצות הלילה. לאחר חצות, אין צורך להחזירם. הגמרא מבהירה שהדין חל על דברים שהתקשו אך עדיין לא הפכו לאפר. דברים שעדיין לא נשרפו עד מצב זה – יש להחזירם בכל זמן, ואילו דברים שכבר הפכו לאפר – אין צורך להחזירם.

רב מביא מקור לחשיבות חצות בהלכה זו מדרשה על הפסוקים בויקרא ו:ב–ג. רב כהנא מקשה על ברייתא זו ממשנה ביומא כ:א, ודרשת רבי יוחנן מובאת כדי ליישב את הקושי.

אם קרבן אחד תדיר, אך השני מקודש יותר – איזה קודם? שלושה מקרים מובאים מן המשנה הראשונה בפרק, זבחים פט, כדי להוכיח שהתדירות קובעת קדימה, אך כל אחד מהם נדחה באותו אופן. לאחר מכן מובאת משנה העוסקת בסדר הברכות בקידוש ואמירה של רבי יוחנן כדי להוכיח גם כן שהתדירות קובעת קדימה, אך גם הם נדחים. לבסוף מדייקים מן המשנה בזבחים צ, שמשתמעת ממנה שאם היו לפני הכהן שלמים ואשם או חטאת, ושניהם מן היום, האשם או החטאת יוקדמו – אף על פי שקרבן שלמים מצוי יותר. כדי לדחות ראיה זו, רבא מבחין בין "תדיר” לבין "מצוי” רב הונא מנסה לדחות את הבחנתו של רבא ממקור העוסק בברית מילה ופסח, שם ברית מילה נחשבת תדירה. אולם קושייתו נפתרת בשתי דרכים אפשריות.

אם קרבן שאינו תדיר נשחט תחילה, ולאחר מכן נוכחו בטעותם – האם מערבבים את הדם (כדי שלא יקרוש) בזמן שמקריבים את הקרבן התדיר תחילה, או שמסיימים את הקרבן שכבר התחילו בו? ארבעה מקורות מובאים כדי לענות על שאלה זו (שלושה מהם הובאו גם לשאלה הקודמת), אך כל הניסיונות נדחים.

במשנה נחלקו רבי שמעון ורבי טרפון אם ניתן להקריב שמן במקדש כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי טרפון, הסובר שניתן להביאו, רק קומץ נשרף על גבי המזבח והשאר ניתן לכהנים לאכילה. רבי זירא מחזק את דברי שמואל מן המשנה, ואילו אביי מביא דעה אחרת – שקרבן שמן נדבה נשרף כולו – וגם הוא מביא ראיה מן המשנה. תוספתא מובאת כדי להקשות על שמואל, אך הקושיה נפתרת. לאחר מכן מציעה הגמרא שיש מחלוקת תנאים בנושא זה. לאחר ניסיון לדחות את ההצעה, היא מתקבלת.

גם לגבי יין יש מחלוקת אם ניתן להביאו כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי עקיבא, ניתן להביאו כקרבן נדבה, והיין נזרק על המזבח. אולם יש בעיה בכך שהדבר גורם לכיבוי חלקי של אש המזבח, דבר האסור מן התורה. אחרים סוברים שהיין נשפך לתוך הכוסות שבראש המזבח. מסיקה הגמרא שמחלוקת זו קשורה למחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה (בדרך כלל בהקשר מלאכה בשבת) אם חייבים על מעשה שבו מתכוונים לדבר אחד אך כתוצאה ממנו נעשית עבירה – אף על פי שאין רצון בתוצאה האסורה (דבר שאינו מתכוון).

רבינא בר שילא סובר שהאימורים של קודשים קלים שיצאו מחוץ לעזרה לפני זריקת הדם, נפסלים. הגמרא בודקת האם הדבר תואם למחלוקת תנאית בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בעניין דומה, אך רב פפא מבהיר שמחלוקתם עוסקת במקרה אחר.

הגמרא דנה בסדר הקדימה המובא במשנה, שבו קרבנות העוף קודמים למנחות, ומנחות חטאת קודמות למנחות נדבה. אף שניתן לטעון לסדר הפוך, הנימוק שבמשנה נחשב חזק יותר ולכן נשמר.

שאלה נשאלת: האם מנחת סוטה קודמת למנחת נדבה? הגמרא מביאה שני מקורות (כולל משנתינו) לענות עלך השאלה, אך התושבות נדחות.

קרבן חטאת, אפילו של עוף, קודם לכל קרבן עולה, אפילו של בהמה. סדר זה נתמך משלושה פסוקים המתייחסים כל אחד למצב שונה. אף שישנם שלושה מקורות תנאיים שנראים כסותרים את העיקרון הזה, הגמרא מיישבת את הסתירות.

קרבנות חטאת גם קודמים לקרבנות אשם, למעט אשם מצורע, שכן הוא מובא לטהרת המצורע. קרבן זה, יחד עם אשם נזיר, שונה משאר קרבנות האשם בשני אופנים מהותיים.

סדר הקדימה בקרבנות חל גם על אכילת בשר הקרבנות.

רבי שמעון ורבי מאיר נחלקים בשאלה האם מותר להוסיף תבלינים של תרומה בבישול בשר קרבן. רבי שמעון מתיר, ואילו רבי מאיר אוסר, מחשש שהתרומה תיפסל ותצטרך להישרף – ואסור להביא תרומה לידי פסול. 

ישנם שני עקרונות כלליים שבהם משתמשת המשנה כדי לקבוע את סדר הקדימה בקרב הקרבנות:

1. קרבן שמוקרב בתדירות גבוהה יותר קודם על בסיס הכלל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
2. קרבן שהוא קדוש יותר קודם – כל המקודש מחבירו קודם את חבירו.

המשנה מפרטת אילו קרבנות נחשבים תדירים יותר ואילו נחשבים מקודשים יותר. בדיון על המקודשים יותר, המשנה מדגישה את המאפיינים הייחודיים של כל סוג קרבן ומביאה דוגמאות הממחישות את הקדימה של קרבן אחד על פני אחר.

עם זאת, ישנם מצבים שאינם נידונים במפורש, והגמרא מעלה שאלות לגבי הדין במקרים אלו, תוך ניסיון להסיק את התשובות מתוך דוגמאות המשנה.

הגמרא אף בוחנת כל אחת מהכרעות הקדימה שבמשנה, ומציעה כי ייתכן שהסדר יכול להיות הפוך. בכל מקרה ומקרה, הגמרא מסבירה מדוע המשנה בחרה בסדר זה ולא באפשרות ההפוכה.

הגמרא עושה ניסיון אחרון לענות על השאלה האם אוויר המזבח יכול לקדש פריטים פסולים כשם שהמזבח עצמו מקדש. הניסיון נדחה.

המשנה מלמדת שכלי שרת המיועדים לנוזלים מקדשים נוזלים, וכלים המשמשים לייבש מקדשים דברים יבשים. כלי נוזלים אינם מקדשים יבשים, ולהיפך. אם כלי שרת נוקבו, הם מקדשים רק אם עדיין יכולים לשמש את תפקידם המקורי ונשארים שלמים. כל הקדשה מתבצעת רק בתוך העזרה.

שמואל מגביל את הדין הראשון של המשנה לכלי מדידה, אך קערות ודומיהן יכולות לקדש גם דברים יבשים. ראייתו היא מפסוק לגבי סולת בלולה בשמן שהונחה בקערה המשמשת בדרך כלל לנוזלים (במדבר ז:יג). רב אחא מקשה על ראיה זו, שכן סולת בלולה בשמן אינה מוצק ממש, ושמואל נותן שתי תשובות אפשריות.

שמואל מוסיף שכלי שרת מקדשים רק כשהם שלמים, מלאים בכמות הנדרשת לקרבן, ויכולים לקדש רק מבפנים. נוסחים שונים של הלכה זו חלוקים מעט: יש גירסה האומרת "מבפנים” במקום "מתוכן,” ויש גירסה הכוללת את שתיהם. ההבדל בין שתי גירסאות אלו הוא האם מה שבגודש מתקדש.

רבי יוחנן מסייג את הדין שאם אין שיעור שלם, מה שבתוך הכלי אינו מתקדש. הוא מסביר שזה נכון רק כשאין כוונה להשלים את השיעור, אך אם מתכוונים להוסיף עד שיש שיעור שלם, כל חלק מתקדש עם נתינתו. מובאת ברייתא לתמוך בכך.

רב או רב אסי מסייג את דין המשנה שכלי יבש אינם מקדשים נוזלים ולהיפך. הדבר נכון לגבי הקדשה לצורך הקרבה על המזבח, אך הם מתקדשים במידה שתוכנם יכול להיפסל. יש אומרים שדבריו נאמרו לגבי ברייתא אחרת על מנחות הבאות מערלה וכלאיים.

ברייתא מלמדת שכלי שרת נקובים או פגומים אינם ניתנים לתיקון. וכן, סכינים פגומות אינן ניתנות להשחזה להסרת המום, ואם להב נפרד, אין מחזירים אותו. דין זה משקף את העיקרון שאין עניות במקום עשירות, כי המקדש הוא מקום של עשירות. אבא שאול מספר על סכין פגומה במקדש שנגנז כדי שלא תיעשה בה שימוש.

ברייתא נוספת, על פי אותו עיקרון, מסבירה שבגדי כהונה חייבים להיות ארוגים ולא תפורים, ואם נתלכלכו, אין לכבסם בחומרים מנקים כגון נתר או סבון. אביי מבהיר שניתן לכבסם אם הם מלוכלכים קלות בלבד, אך אם ניקוי ידרוש חומרים, אין לכבסם אפילו במים בלבד. יש אומרים שאין לכבסם כלל.

ברייתא מתארת את מעיל הכהן הגדול ככולו תכלת, עם עיטורי שפה הדומים לרימונים סגורים ולכפתורי ילדים. פעמונים היו מחוברים, או שבעים ושניים בסך הכול או שלושים ושישה לפי דעות שונות. רבי ענני בר ססון מציין שמחלוקת זו מקבילה למחלוקות על מספר הגוונים בנגעי צרעת.

רבי ענני בר ססון מסביר שהתורה סמכה קרבנות לבגדי כהונה כדי ללמד שכשם שהקרבנות מכפרים – כך גם הבגדים. כל בגד מכפר על חטא מסוים: הכְּתֹנֶת על רציחה, המכנסיים על עריות, המצנפת על גאווה, האבנט על הרהורי עבירה, החושן על טעויות משפטיות, האפוד על עבודה זרה, המעיל על לשון הרע, והציץ על עזות פנים.

הגמרא מקשה מדברי רבי יהושע בן לוי, שאמר שרציחה ולשון הרע אינם מתכפרים בקרבנות אלא באמצעים אחרים – עגלה ערופה לרציחה וקטורת ללשון הרע. הקושיה נפתרת בהבחנה בין מצבים: כשידוע הרוצח, הכתונת מכפרת; כשאינו ידוע, העגלה ערופה מכפרת. לגבי לשון הרע, מבדילים בין לשון הרע ברבים, המתכפר במעיל עם פעמוניו, לבין לשון הרע בצנעה, המתכפר בקטורת המוקרבת בהיכל, מקום פרטי.

רבה ורב חסדא נחלקו בשני עניינים. אם פריטים שלא נשרפו כליל על גבי המזבח, הוסרו לפני חצות והוחזרו לאחר חצות – באיזה שלב הם נחשבים כמעוכלים כך שאין צורך להחזירם שוב על המזבח אם יוסרו פעם נוספת (בהנחה שעדיין לא הפכו לאפר, שאז ממילא אין צורך להחזירם)? רבה אומר: בחצות של הלילה הבא, ואילו רב חסדא אומר: בעלות השחר. אם לא הוחזרו עד לאחר עלות השחר, רבה עדיין פוסק שחצות של הלילה הבא הופכת אותם למעוכלים, ואילו רב חסדא סובר שאין הם יכולים להיחשב נשרפים לעולם.

רב יוסף חולק על ההנחה שביסוד שתי הדעות, שלפיה אם לא היו על המזבח בחצות – אינם יכולים להיחשב נשרפים. לדעתו, עצם החצות הופכת את כל הפריטים לנשרפים, גם אם הוסרו מן המזבח לפני חצות ועדיין לא הוחזרו אליו.

רבא שאל את רבה: אם פריטים נשארים בראש המזבח כל הלילה, האם הדבר מונע מהם להיפסל בלינה (שהייה לילה שלם)? רבה השיב שאינם נפסלים, אך רבא לא קיבל את תשובתו.

ברייתא מובאת כמקור מן התורה לכך שגם הכבש וכלי השרת מקדשים פריטים פסולים, ואם הם מונחים על הכבש או על המזבח – אין צורך להסירם.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן שאלה על פריטים פסולים שהונחו בכלי שרת. בתחילה סבר רבי יוחנן שהוא שואל אם הם מקודשים עד כדי כך שלא ניתן לפדותם, אך ריש לקיש הבהיר שהוא שואל אם כאשר הם מונחים בכלי שרת – ניתן להקריבם לכתחילה על המזבח. רבי יוחנן השיב בחיוב על סמך המשנה, אך תשובתו נדחתה משום שניתן לקרוא את המשנה בדרך אחרת.

הגמרא שואלת: האם אוויר המזבח מקדש דברים שנפסלו? בתחילה ניסתה להוכיח שכן מן המשנה האומרת: "כשם שהמזבח מקדש, כך הכבש.” אם פריטים שמתקדשים בכבש מובאים משם אל המזבח, הם עוברים דרך אוויר המזבח. אם האוויר אינו מקדש, הרי זה כאילו הוסרו מן הכבש, ופריטים שהוסרו אינם חוזרים. אולם ההוכחה נדחתה, שכן ניתן להביאם אל המזבח על ידי גרירה ולא על ידי נשיאה.

רבא בר רב חנן ניסה להוכיח את ההפך מקרבן עולה של עוף שמוקרב בראש המזבח. אם האוויר מקדש, לא תיתכן כלל פסול פיגול, משום שכל עוד הקרבן נמצא על המזבח ניתן להקריבו גם למחרת. לכן מחשבה להקריבו למחרת אינה מחשבת פיגול. רב שימי דחה את ההצעה, באומרו שעדיין ניתן לחשוב מחשבת פיגול להורידו ולהחזירו למחרת – וזו מחשבה הפוסלת.

דברים שבכלל לא מיועדים למזבח, אם עלו, ירדו.

לפי המשנה, בקרבן עולה, דברים המחוברים לבשר אך אינם הבשר עצמו – כגון עצמות, פרסות, קרניים וגידים – נשארים על המזבח אם הם מחוברים לבשר. אולם אם הם נפרדו, יש להסירם מן המזבח. דין זה נלמד משני פסוקים שונים בתורה: בויקרא א:ט נאמר בקרבן עולה שכל דבר נשרף על המזבח, ובדברים יב:כז נאמר שבקרבן עולה הבשר והדם מובאים על המזבח. דעה זו במשנה מיוחסת לרבי, בעוד שדעה תנאית אחרת מפרשת את "הכל” באופן רחב יותר, לכלול גם חלקים אלו, והפסוק המגביל בא להוציא עצמות, גידים וכדומה רק לאחר שנעכלו על ידי האש ונפרדו ממנה.

רבי זירא מגביל את דברי רבי ומסביר שאם נפרדו מן הבשר אך התקרבו למערכה, הם נשארים על המזבח. הגמרא דוחה הסבר זה, ורבה מפרש אחרת את דברי רבי זירא. הוא מסביר שההגבלה אינה על דברי רבי עצמם אלא על מסקנה שנלמדה מהם – שאם נפרדו, יש להסירם מן המזבח, אך הם עדיין קדושים ואסורים בהנאה. רבה מבחין בין דברים שנפרדו לפני זריקת הדם על המזבח לבין אלו שנפרדו לאחר מכן. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם ולאחר מכן נפרדו, הרי הם נחשבים כקדשים שנפסלו ואסורים בהנאה. אבל אם כבר היו מנותקים בשעת זריקה, מעולם לא נועדו למזבח ולכן מותרים לשימוש הכהנים, כפי שנלמד בגזירה שווה מקרבן אשם.

רבי אלעזר נוקט גישה הפוכה. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם, הרי זריקה מתירה אותם, ואין חיוב מעילה, אף שהם אסורים מדרבנן. אולם אם כבר היו מנותקים קודם זריקה, אין לזריקה כל השפעה עליהם, והם נשארים במעמדם המקורי כקדשים, וחייבים עליהם משום מעילה.

המשנה מוסיפה שאם אחד מן הקרבנות הפסולים שאמורים להישאר על המזבח (כמוזכר בזבחים פ”ד ע”א) נפל מן המזבח, או גחלת של עצים נפלה, אין צורך להחזירם.

עוד פוסקת המשנה שאם חלקים מן הקרבן שצריכים להישרף על המזבח נפלו, יש להחזירם אם הדבר קרה לפני חצות הלילה. לאחר חצות, אין צורך להחזירם. הגמרא מבהירה שהדין חל על דברים שהתקשו אך עדיין לא הפכו לאפר. דברים שעדיין לא נשרפו עד מצב זה – יש להחזירם בכל זמן, ואילו דברים שכבר הפכו לאפר – אין צורך להחזירם.

רב מביא מקור לחשיבות חצות בהלכה זו מדרשה על הפסוקים בויקרא ו:ב–ג. רב כהנא מקשה על ברייתא זו ממשנה ביומא כ:א, ודרשת רבי יוחנן מובאת כדי ליישב את הקושי.