הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

לאחר שהגמרא מבררת את שורש המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים בעניין כוי, רב פפא מסביר באיזה סוג של כוי הם חולקים בנוגע לאיסור שחיטת "אותו ואת בנו” ביום אחד ובנוגע למתן מתנות כהונה. הוא גם מסביר שהמשנה הקובעת כי אין שוחטים כוי ביום טוב – משום הספק אם יש צורך בכיסוי הדם – משקפת את שיטת חכמים. בהמשך מובאות שלוש שיטות נוספות לגבי הגדרת הכוי עצמו.

רבי אושעיא מציין שהמשנה אינה מתאימה לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שחיטה שאינה ראויה לאכילה – ובכלל זה שחיטת קדשים בכלל מאחר שאינה מתירה את הבשר עד שזורקים את הדם – אינה נחשבת שחיטה ("שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה”). לפיכך, לשיטתו, השוחט בהמה במקדש ואת בנה ביום אחד אינו עובר על האיסור של "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד”.

הגמרא מקשה מדוע המשנה אינה מזכירה שהשוחט בעזרה בהמה "מחוסרת זמן” (בגלל ששחטו את אמו כבר היום) לוקה משום ששחט בהמה לא ראויה במקדש, ומביאה לכך שני תירוצים.

עצם שנשברה, אך רוב קוטרה מוקף בבשר ובעור – הבהמה אינה נחשבת טרפה (אפילו אם השבר הוא מעל הארכובה), והאיבר אינו נחשב כאיבר מן החי. מעשה בא לפני רבא שבו העצם הייתה מכוסה ברובה רק על ידי צירוף של גידים רכים יחד עם הבשר. רבא ביקש להתיר מקרה זה, בהסתמך על שיטת רבי יוחנן שגידים רכים נחשבים כבשר לעניין מצוות אכילת קרבן פסח. אולם, רב פפא הקשה על כך משיטת ריש לקיש האוסר, והגמרא מבהירה כי בסופו של דבר חזר בו רבי יוחנן משיטתו זו, ולפיכך הדין הוא לאסור. הגמרא מבררת שאלות נוספות בעניין עצמות שבורות המוקפות בעור ובבשר באופנים שונים, ובחלקם הבשר והעור כבר לא מחוברים ממש לעצם.

דין בן פקועה (עובר שנמצא בבטן אמו לאחר שנשחטה) מתיר את העובר באכילה בלא שחיטה. דין זה מתיר גם את השליה שלו באכילה, כפי שנלמד מאותו פסוק שממנו נלמדים דיני בן פקועה. אולם, אם יצא מיעוט של השליה חוץ לרחם לפני שחיטת האם – היא אסורה באכילה, שמא יצא עמה ראשו של העובר קודם השחיטה.

בהמה שלא מבכרת שהפילה שליה – אין השליה קדושה בקדושת בכור. הטעם לכך הוא שמא הוולד שהיה בפנים הוא נקבה, ואף אם היה זכר – שמא היה זה וולד שאינו ראוי לקדושת בכור (כגון כבש הנראה כמו עז). לעומת זאת, שליה של בהמת קרבן קדושה, שכן קרבנות יכולים לבוא גם מן הנקבות, ולכן סבירות הקדושה גבוהה יותר. שליה אינה נחשבת לאוכל, ולפיכך אינה מקבלת טומאת אוכלין, ובתוך כך הגמרא דנה בשאלה האם עור חמור שבישלוֹ מקבל טומאה.

הגמרא מביאה שתי גרסאות למחלוקת בין רבי אלעזר לרבי יוחנן לגבי שליה שיצאה יחד עם עובר גלוי. הם חולקים בשאלה האם יש לחשוש לקיומו של עובר שני, נסתר, בתוך השליה, כאשר לפי כל אחת מהגרסאות הם חולקים בנסיבות הלכתיות שונות של החשש.

האינם יהודים היו נוהגים לקבור שליות בפרשות דרכים או לתלות אותן על אילנות כסגולה ורפואה, ועל כן פעולות אלו אסורות משום איסור "דרכי האמורי”. בעניין זה, אביי ורבא מגדירים את הגבול וקובעים כי כל דבר שיש בו משום רפואה ממשית – מותר, וכל שאין בו משום רפואה ניכרת אלא סגולה בלבד – אסור.

לאחר שהגמרא מבררת את שורש המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים בעניין כוי, רב פפא מסביר באיזה סוג של כוי הם חולקים בנוגע לאיסור שחיטת "אותו ואת בנו” ביום אחד ובנוגע למתן מתנות כהונה. הוא גם מסביר שהמשנה הקובעת כי אין שוחטים כוי ביום טוב – משום הספק אם יש צורך בכיסוי הדם – משקפת את שיטת חכמים. בהמשך מובאות שלוש שיטות נוספות לגבי הגדרת הכוי עצמו.

רבי אושעיא מציין שהמשנה אינה מתאימה לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שחיטה שאינה ראויה לאכילה – ובכלל זה שחיטת קדשים בכלל מאחר שאינה מתירה את הבשר עד שזורקים את הדם – אינה נחשבת שחיטה ("שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה”). לפיכך, לשיטתו, השוחט בהמה במקדש ואת בנה ביום אחד אינו עובר על האיסור של "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד”.

הגמרא מקשה מדוע המשנה אינה מזכירה שהשוחט בעזרה בהמה "מחוסרת זמן” (בגלל ששחטו את אמו כבר היום) לוקה משום ששחט בהמה לא ראויה במקדש, ומביאה לכך שני תירוצים.

עצם שנשברה, אך רוב קוטרה מוקף בבשר ובעור – הבהמה אינה נחשבת טרפה (אפילו אם השבר הוא מעל הארכובה), והאיבר אינו נחשב כאיבר מן החי. מעשה בא לפני רבא שבו העצם הייתה מכוסה ברובה רק על ידי צירוף של גידים רכים יחד עם הבשר. רבא ביקש להתיר מקרה זה, בהסתמך על שיטת רבי יוחנן שגידים רכים נחשבים כבשר לעניין מצוות אכילת קרבן פסח. אולם, רב פפא הקשה על כך משיטת ריש לקיש האוסר, והגמרא מבהירה כי בסופו של דבר חזר בו רבי יוחנן משיטתו זו, ולפיכך הדין הוא לאסור. הגמרא מבררת שאלות נוספות בעניין עצמות שבורות המוקפות בעור ובבשר באופנים שונים, ובחלקם הבשר והעור כבר לא מחוברים ממש לעצם.

דין בן פקועה (עובר שנמצא בבטן אמו לאחר שנשחטה) מתיר את העובר באכילה בלא שחיטה. דין זה מתיר גם את השליה שלו באכילה, כפי שנלמד מאותו פסוק שממנו נלמדים דיני בן פקועה. אולם, אם יצא מיעוט של השליה חוץ לרחם לפני שחיטת האם – היא אסורה באכילה, שמא יצא עמה ראשו של העובר קודם השחיטה.

בהמה שלא מבכרת שהפילה שליה – אין השליה קדושה בקדושת בכור. הטעם לכך הוא שמא הוולד שהיה בפנים הוא נקבה, ואף אם היה זכר – שמא היה זה וולד שאינו ראוי לקדושת בכור (כגון כבש הנראה כמו עז). לעומת זאת, שליה של בהמת קרבן קדושה, שכן קרבנות יכולים לבוא גם מן הנקבות, ולכן סבירות הקדושה גבוהה יותר. שליה אינה נחשבת לאוכל, ולפיכך אינה מקבלת טומאת אוכלין, ובתוך כך הגמרא דנה בשאלה האם עור חמור שבישלוֹ מקבל טומאה.

הגמרא מביאה שתי גרסאות למחלוקת בין רבי אלעזר לרבי יוחנן לגבי שליה שיצאה יחד עם עובר גלוי. הם חולקים בשאלה האם יש לחשוש לקיומו של עובר שני, נסתר, בתוך השליה, כאשר לפי כל אחת מהגרסאות הם חולקים בנסיבות הלכתיות שונות של החשש.

האינם יהודים היו נוהגים לקבור שליות בפרשות דרכים או לתלות אותן על אילנות כסגולה ורפואה, ועל כן פעולות אלו אסורות משום איסור "דרכי האמורי”. בעניין זה, אביי ורבא מגדירים את הגבול וקובעים כי כל דבר שיש בו משום רפואה ממשית – מותר, וכל שאין בו משום רפואה ניכרת אלא סגולה בלבד – אסור.