הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

למחלוקת בין רבי נתן לחכמים בשאלה האם שחיטת חולין צריכה כוונה יש השלכות במקרה של מי ששוחט בהמה נוספת תוך כדי שחיטת פרה אדומה (עוסק במלאכה אחרת). אם שחיטה אינה צריכה כוונה, הרי שחתיכת סימני הבהמה השנייה נחשבת כמעשה שחיטה גמור, וממילא הפרה האדומה נפסלת משום שנעשתה בה מלאכה אחרת בשעתה. לעומת זאת, אם שחיטה צריכה כוונה, השחיטה שנעשתה ללא מתכוון אינה נחשבת למעשה כלל, והפרה האדומה נותרת בכשרותה.

המשנה עוברת לעסוק בפסולי שחיטה, ופותחת בדין שהייה, המתרחשת כאשר השוחט שוהה וממתין בין שחיטת סימן אחד למשנהו. נידונה מחלוקת תנאים לגבי שיעור הזמן הפוסל משום שהייה, האם הוא כדי מעשה שחיטה או כדי ביקור הסכין (בדיקתה). הגמרא מביאה כמה דעות אמוראים להגדרת שיעור זמן שחיטה, כאשר רב קובע כי מדובר בזמן הדרוש לשחיטת בהמה אחרת, ואילו רב ושמואל נחלקו האם שיעור השהייה הפוסל בעוף נמדד כזמן שחיטת בהמה או כזמן שחיטת עוף. דעות נוספות מרחיבות שיעור זה וכוללות בו את הזמן הנצרך לטיפול הפיזי בבהמה, כגון הזמן שלוקח להוריד אותה על גבי הקרקע או להגביהה ולהניחה.

בהמשך לכך, המשנה מפרטת את הפסולים של עיקור (קריעת הסימנים במקום חיתוכם) וחלדה (החדרת הסכין מתחת לסימנים או מאחוריהם). ליקויים אלו במעשה השחיטה מעוררים מחלוקת תנאים בין רבי ישבב לרבי עקיבא בשאלה האם בהמות שנפסלו מחמת שחיטה לא ראויה, כגון שהייה, חלדה או עיקור, נידונות כטריפה ואינן מטמאות, או שמא הן נידונות כנבילה ומטמאות במשא. בסופו של דבר, הגמרא מציינת כי רבי עקיבא חזר בו מהבנתו המקורית והסכים עם רבי ישבב שדינן של בהמות אלו הוא כנבילה לכל דבר.

עולה סתירה לדברי המשנה מתוך המשנה בתחילת הפרק השלישי המונה קנה שנפסק (גרגרת שנפסקה) ברשימת המומים המגדירים את הבהמה כטריפה, דבר הסותר לכאורה את קביעת משנתנו לפיה פגם כזה נחשב כנבילה. כדי ליישב סתירה זו, הגמרא מציעה ארבעה תירוצים אפשריים, כאשר שניים מהם נדחים בסופו של דבר.

הגמרא ממשיכה בדיון האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף), או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). שתי קושיות נוספות מועלות נגד הסברה האחרונה ומיושבות.

ישנה מחלוקת האם השחיטה צריכה להיעשות בחיתוך אחד רציף (שחיטה מפורעת) או שהיא יכולה להיעשות בשניים או שלושה מקומות שונים לאורך הצוואר. הגמרא מעלה שתי קושיות נגד אלו המצריכים שחיטה מפורעת, והקושיות הללו מיושבות.

רב יהודה מביא בשם רב פסק דין בעניין "חלדה”, שהוא פסול שחיטה כאשר הסכין מוחבאת תחת הסימנים. הגמרא מנסה לבחון מה הוא מוסיף שלא נאמר כבר במשנה בחולין לב ע”א.

חלקו השני של מאמרו של רב קבע שאם הסכין נמצאת תחת העור, השחיטה כשרה. אבל בבית מדרשו של רב אמרו שלא ידוע אם הוא התיר תחת העור. אמירה זו של חכמי בית מדרשו הובילה לכמה שאלות קשורות שנותרו ללא הכרעה (תיקו), כגון החבאת הסכין תחת מטלית, תחת צמר מסובך, או הסתרתה רק במיעוט הסימנים של החיתוך.

משנה קובעת כי שחיטת שני ראשים כאחד או שני בני אדם האוחזים בסכין אחת ושוחטים – שניהם כשרים. מנגד, התזת הראש לחלוטין במכה אחת ישרה כלפי מטה פסולה משום דריסה. המשנה מסייגת זאת: אם האדם בפועל הוליך והביא את הסכין, אך הראש נחתך כבר בתנועה לכיוון אחד בלבד (הוליך ולא הביא), השחיטה כשרה בתנאי שהסכין הייתה ארוכה מספיק. אם שחט בהולכה והבאה, אפילו אם הלהב ממש קטן, הבשר כשר.

שני מקורות מובאים כדי לתמוך בצורך בהולכה והבאה של הסכין בזמן השחיטה.

הגמרא ממשיכה לבחון את השיטה לפיה חצי מהסימן נחשב כרוב (מחצה כרוב). שתי קושיות מועלות מברייתות העוסקות בשהייה לאחר שחיטת חצי סימן, או בסימן שהיה פגום מראש. בסופו של דבר, הגמרא דוחה את הבנת דברי רב בעניין שחיטה ומסיקה כי לכולי עלמא חצי אינו כרוב. המחלוקת המקורית בין רב לרב כהנא היא רק בהלכות פסח, במקרה שהציבור חציו טהור וחציו טמא.

הגמרא מציינת כפילות בלשון המשנה לגבי הכלל שרובו של סימן ככולו. היא מסבירה שמשפט אחד נצרך לחולין ומשפט שני לקדשים, שכן לא ניתן ללמוד דין אחד מהשני. מובאות הוכחות טקסטואליות ודיוקים שונים בלשון המשנה על ידי חמישה אמוראים, שכל אחד מהם מוכיח בדרך אחרת שהמשפט הראשון עוסק בחולין והשני בקדשים.

מחלוקת יסודית מובאת בין ריש לקיש לרבי יוחנן האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף) או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). רבא ורב יוסף מצמצמים את היקף המחלוקת ומציינים שכולם מסכימים במקרים מסוימים, אך הם חולקים ביניהם באיזה מקרה בדיוק יש מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן.

רבי זירא מקשה ממשנה בפרה על דעתו של רבי יוחנן שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אך רבא דוחה את קושייתו ומקשה מאותה משנה על דעתו של ריש לקיש שאינה לשחיטה אלא בסוף.

למחלוקת בין רבי נתן לחכמים בשאלה האם שחיטת חולין צריכה כוונה יש השלכות במקרה של מי ששוחט בהמה נוספת תוך כדי שחיטת פרה אדומה (עוסק במלאכה אחרת). אם שחיטה אינה צריכה כוונה, הרי שחתיכת סימני הבהמה השנייה נחשבת כמעשה שחיטה גמור, וממילא הפרה האדומה נפסלת משום שנעשתה בה מלאכה אחרת בשעתה. לעומת זאת, אם שחיטה צריכה כוונה, השחיטה שנעשתה ללא מתכוון אינה נחשבת למעשה כלל, והפרה האדומה נותרת בכשרותה.

המשנה עוברת לעסוק בפסולי שחיטה, ופותחת בדין שהייה, המתרחשת כאשר השוחט שוהה וממתין בין שחיטת סימן אחד למשנהו. נידונה מחלוקת תנאים לגבי שיעור הזמן הפוסל משום שהייה, האם הוא כדי מעשה שחיטה או כדי ביקור הסכין (בדיקתה). הגמרא מביאה כמה דעות אמוראים להגדרת שיעור זמן שחיטה, כאשר רב קובע כי מדובר בזמן הדרוש לשחיטת בהמה אחרת, ואילו רב ושמואל נחלקו האם שיעור השהייה הפוסל בעוף נמדד כזמן שחיטת בהמה או כזמן שחיטת עוף. דעות נוספות מרחיבות שיעור זה וכוללות בו את הזמן הנצרך לטיפול הפיזי בבהמה, כגון הזמן שלוקח להוריד אותה על גבי הקרקע או להגביהה ולהניחה.

בהמשך לכך, המשנה מפרטת את הפסולים של עיקור (קריעת הסימנים במקום חיתוכם) וחלדה (החדרת הסכין מתחת לסימנים או מאחוריהם). ליקויים אלו במעשה השחיטה מעוררים מחלוקת תנאים בין רבי ישבב לרבי עקיבא בשאלה האם בהמות שנפסלו מחמת שחיטה לא ראויה, כגון שהייה, חלדה או עיקור, נידונות כטריפה ואינן מטמאות, או שמא הן נידונות כנבילה ומטמאות במשא. בסופו של דבר, הגמרא מציינת כי רבי עקיבא חזר בו מהבנתו המקורית והסכים עם רבי ישבב שדינן של בהמות אלו הוא כנבילה לכל דבר.

עולה סתירה לדברי המשנה מתוך המשנה בתחילת הפרק השלישי המונה קנה שנפסק (גרגרת שנפסקה) ברשימת המומים המגדירים את הבהמה כטריפה, דבר הסותר לכאורה את קביעת משנתנו לפיה פגם כזה נחשב כנבילה. כדי ליישב סתירה זו, הגמרא מציעה ארבעה תירוצים אפשריים, כאשר שניים מהם נדחים בסופו של דבר.

הגמרא ממשיכה בדיון האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף), או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). שתי קושיות נוספות מועלות נגד הסברה האחרונה ומיושבות.

ישנה מחלוקת האם השחיטה צריכה להיעשות בחיתוך אחד רציף (שחיטה מפורעת) או שהיא יכולה להיעשות בשניים או שלושה מקומות שונים לאורך הצוואר. הגמרא מעלה שתי קושיות נגד אלו המצריכים שחיטה מפורעת, והקושיות הללו מיושבות.

רב יהודה מביא בשם רב פסק דין בעניין "חלדה”, שהוא פסול שחיטה כאשר הסכין מוחבאת תחת הסימנים. הגמרא מנסה לבחון מה הוא מוסיף שלא נאמר כבר במשנה בחולין לב ע”א.

חלקו השני של מאמרו של רב קבע שאם הסכין נמצאת תחת העור, השחיטה כשרה. אבל בבית מדרשו של רב אמרו שלא ידוע אם הוא התיר תחת העור. אמירה זו של חכמי בית מדרשו הובילה לכמה שאלות קשורות שנותרו ללא הכרעה (תיקו), כגון החבאת הסכין תחת מטלית, תחת צמר מסובך, או הסתרתה רק במיעוט הסימנים של החיתוך.

משנה קובעת כי שחיטת שני ראשים כאחד או שני בני אדם האוחזים בסכין אחת ושוחטים – שניהם כשרים. מנגד, התזת הראש לחלוטין במכה אחת ישרה כלפי מטה פסולה משום דריסה. המשנה מסייגת זאת: אם האדם בפועל הוליך והביא את הסכין, אך הראש נחתך כבר בתנועה לכיוון אחד בלבד (הוליך ולא הביא), השחיטה כשרה בתנאי שהסכין הייתה ארוכה מספיק. אם שחט בהולכה והבאה, אפילו אם הלהב ממש קטן, הבשר כשר.

שני מקורות מובאים כדי לתמוך בצורך בהולכה והבאה של הסכין בזמן השחיטה.

הגמרא ממשיכה לבחון את השיטה לפיה חצי מהסימן נחשב כרוב (מחצה כרוב). שתי קושיות מועלות מברייתות העוסקות בשהייה לאחר שחיטת חצי סימן, או בסימן שהיה פגום מראש. בסופו של דבר, הגמרא דוחה את הבנת דברי רב בעניין שחיטה ומסיקה כי לכולי עלמא חצי אינו כרוב. המחלוקת המקורית בין רב לרב כהנא היא רק בהלכות פסח, במקרה שהציבור חציו טהור וחציו טמא.

הגמרא מציינת כפילות בלשון המשנה לגבי הכלל שרובו של סימן ככולו. היא מסבירה שמשפט אחד נצרך לחולין ומשפט שני לקדשים, שכן לא ניתן ללמוד דין אחד מהשני. מובאות הוכחות טקסטואליות ודיוקים שונים בלשון המשנה על ידי חמישה אמוראים, שכל אחד מהם מוכיח בדרך אחרת שהמשפט הראשון עוסק בחולין והשני בקדשים.

מחלוקת יסודית מובאת בין ריש לקיש לרבי יוחנן האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף) או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). רבא ורב יוסף מצמצמים את היקף המחלוקת ומציינים שכולם מסכימים במקרים מסוימים, אך הם חולקים ביניהם באיזה מקרה בדיוק יש מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן.

רבי זירא מקשה ממשנה בפרה על דעתו של רבי יוחנן שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אך רבא דוחה את קושייתו ומקשה מאותה משנה על דעתו של ריש לקיש שאינה לשחיטה אלא בסוף.