הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

זה הדף של שבת.

רב שישא מביא הסבר חמישי לשורה עמומה בברייתא המובאת במסכת מנחות ה ע”ב: "ואם השבתה”. בדומה לכל ההסברים הקודמים, גם הסבר זה נדחה.

רב אשי מציע שניתן היה לפרוך את הקל וחומר כבר מתחילתו, שכן ייתכן שכלל לא ניתן ללמוד קל וחומר מבעלי מום, כיוון שיש בהם חומרה מסוימת. הצעה זו של רב אשי עוברת מספר שינויים, ובסופו של דבר הסברו הוא שאם היו מנסים ללמוד קל וחומר משילוב של בעלי מום ויוצא דופן, ניתן היה לדחות את הקל וחומר כיוון שבשניהם קיימת חומרה שאינה קיימת בטרפה – יש להם פגמים ניכרים לעין, בעוד שטרפה אינה בהכרח ניכרת.

הברייתא מסכמת שהמקור לכך שטרפה פסולה להקרבה על המזבח נלמד מהפסוק "מן הבקר”. אולם, ישנם שני פסוקים נוספים המשמשים למעט טרפה. מדוע נחוצים כל שלושת הפסוקים?

המשנה קובעת שכל מנחה שהקמיצה בה נעשתה על ידי זר (מי שאינו כהן), אונן, טמא וכו’, היא פסולה. בן בתירא חולק ומסביר שאם הקמיצה נעשתה ביד שמאל, מחזירים את הקומץ למקומו וקומצים מחדש ביד ימין. אם כהן קמץ אך היה בתוך המנחה דבר נוסף כמו צרור (אבן קטנה) או לבונה, הקמיצה פסולה, שכן היא חייבת להיות מלוא קומץ מדויק – לא פחות ולא יותר.

הגמרא מקשה בתחילה על לשון המשנה – מדוע היא מונה את מנחת החוטא בנפרד משאר המנחות? התשובה היא שהמשנה מדגישה שאפילו לדעת רבי שמעון, הסובר שמנחת חוטא אינה צריכה להיות מהודרת (ללא שמן ולבונה), היא עדיין חייבת להיעשות כהלכה. למרות שבמסכת זבחים, במשנה המקבילה העוסקת בזבחים, לא מופיע פירוט נפרד לחטאת, הגמרא מסבירה מדוע שם לא היה צורך להסביר זאת לשיטת רבי שמעון, אך כאן היה צורך.

רב מסביר שכל פסול ניתן לתיקון על ידי החזרת הקומץ לכלי וקומץ מחדש. בתחילה מקשים על דברי רב מעמדת חכמים במשנה, אך לאחר מכן מסבירים שרב סובר כבן בתירא, והוא בא להבהיר שאף על פי שבן בתירא הזכיר במשנה רק פסול של יד שמאל, פסיקתו תקפה לכל סוגי הפסולים. הגמרא מעלה קושי על כך ממקורות תנאיים המראים שהדבר היה ברור עוד לפני דברי רב. כדי ליישב את הקושי, מובא הסבר אחר – שרב בא לציין שבן בתירא מתיר לקמוץ מחדש אפילו אם הקומץ כבר הונח בכלי שרת, דבר החולק על דעה תנאית אחרת הסוברת שניתן לתקן זאת רק אם הקומץ טרם הונח בכלי שרת. לפי לשון אחר (גרסה אחרת), רב בא ללמד בדיוק את ההיפך – שהוא מסכים עם הדעה התנאית שניתן לתקן זאת רק אם הקומץ עדיין לא הונח בכלי.

מה שהיה ברור לרבה מצד אחד ולרבא מצד שני – כיצד להבין את דברי רבי שמעון והאם מחשבה ניכרת פוסלת או לא – לא היה ברור לרב הושעיא, שהתלבט בהבנת שיטת רבי שמעון. הגמרא מסבירה מדוע הוא לא קיבל את דעתם של רבה, רבא או רב אשי כהסבר מספק לספקו.

המשנה מזכירה שני יוצאים מן הכלל לדין קרבן מנחה שנקמץ שלא לשמה (שבו המנחה כשרה אך לא עלתה לבעלים לשם חובה): מנחת חוטא ומנחת קנאות נפסלות לגמרי אם נקמצו שלא לשמה. מה המקור לכך? הגמרא מציגה תחילה לימוד לכל אחת מהן מקרבן חטאת, אך לאחר שהיא דוחה לימודים אלו בגלל קושי שעלה בעניין קרבן אשם, מובאת דרשה אחרת המבוססת על גזירה שווה מחטאת לשתי המנחות הללו.

רב מוסיף לרשימה גם את מנחת העומר, וקובע שאם נקמצה שלא לשמה היא פסולה, כיוון שהיא נועדה להכשיר את אכילת התבואה החדשה, ואם הובאה שלא לשמה, אינה מכשירה. הוא אומר אותו דבר לגבי אשם נזיר ואשם מצורע. אם כן, מדוע מנחה זו וקרבנות אלו אינם מופיעים במשניות במנחות ובזבחים המונות את הקרבנות שנפסלים שלא לשמה? הגמרא עונה על שאלה זו ומיישבת את הקושי.

הגמרא מקשה עוד על רב – אם אשם נזיר ומצורע באו להכשיר ואין מה להכשיר אם נעשתה שלא לשמה, גם אשם מעילות ואשם גזילות באו לכפר ולא כיפרו – אז למה אם נעשו שלא לשמה, כשרים?  ר’ ירמיה עושה חילוק בין מכשירים (אשם נזיר ומצורע) למכפרים (אשם מעילות וגזילות). ומביא הוכחה מדינים של קרבן לאחר מיתת הבעלים והוכחתו ממשנה לגבי יולדת. רבי יהודה בריה דר’ שמעון בן פזי מביא קושי על הבחנה זו (בדינים לאחר מיתה) ממשנה בנזיר ששם קרבן שמכשיר הובא לאחר מיתה.

קיימת סתירה פנימית בשיטת רבי שמעון בין שתי ברייתות העוסקות במנחה שהוקרבה שלא לשמה – באחת הוא פוסק שהיא כשרה ועולה לבעלים לשם חובה, ובשנייה היא אמנם כשרה אך אינה עולה לחובה. ליישוב סתירה זו מובאות שלוש דרכים מרכזיות.

רבה מסביר את שיטת רבי שמעון כפשוטה, ולפיו כאשר ניכר מתוך מעשיו של המקריב שמחשבתו המוטעית לא הייתה אמת, המעשה מבטל את המחשבה והקרבן מוכשר לחלוטין. על גישה זו מקשה הגמרא תשע קושיות ממקרים דומים בזבחים ובעופות שבהם המעשה מוכיח על המחשבה ובכל זאת אין הקרבן עולה לחובה; בעוד שרוב הקושיות נדחות בטענה שהמקרים אינם דומים מבחינה הלכתית, בחלקן מסיקה הגמרא כי רבי שמעון אכן היה מודה שגם שם הקרבן יעלה לחובה.

לעומתו, רבא ורב אשי מציעים פתרונות שונים המפרשים את דברי רבי שמעון "מעשיה מוכיחים עליו” באופן אחר מזה של רבה. לשיטת רבא, מקשים עליו ממקרה מקביל בקרבן חטאת, ומתקבלת המסקנה שרבי שמעון יכשיר ויעלה לחובה אפילו מקרה ספציפי של חטאת שהוקרבה לשם חטאת אחרת. לרב אשי מעלים קושי אחר ופותרים אותו.

מה שהיה ברור לרבה מצד אחד ולרבא מצד שני – כיצד להבין את דברי רבי שמעון והאם מחשבה ניכרת פוסלת או לא – לא היה ברור לרב הושעיא, שהתלבט בהבנת שיטת רבי שמעון. הגמרא מסבירה מדוע הוא לא קיבל את דעתם של רבה, רבא או רב אשי כהסבר מספק לספקו.

המשנה מזכירה שני יוצאים מן הכלל לדין קרבן מנחה שנקמץ שלא לשמה (שבו המנחה כשרה אך לא עלתה לבעלים לשם חובה): מנחת חוטא ומנחת קנאות נפסלות לגמרי אם נקמצו שלא לשמה. מה המקור לכך? הגמרא מציגה תחילה לימוד לכל אחת מהן מקרבן חטאת, אך לאחר שהיא דוחה לימודים אלו בגלל קושי שעלה בעניין קרבן אשם, מובאת דרשה אחרת המבוססת על גזירה שווה מחטאת לשתי המנחות הללו.

רב מוסיף לרשימה גם את מנחת העומר, וקובע שאם נקמצה שלא לשמה היא פסולה, כיוון שהיא נועדה להכשיר את אכילת התבואה החדשה, ואם הובאה שלא לשמה, אינה מכשירה. הוא אומר אותו דבר לגבי אשם נזיר ואשם מצורע. אם כן, מדוע מנחה זו וקרבנות אלו אינם מופיעים במשניות במנחות ובזבחים המונות את הקרבנות שנפסלים שלא לשמה? הגמרא עונה על שאלה זו ומיישבת את הקושי.

הגמרא מקשה עוד על רב – אם אשם נזיר ומצורע באו להכשיר ואין מה להכשיר אם נעשתה שלא לשמה, גם אשם מעילות ואשם גזילות באו לכפר ולא כיפרו – אז למה אם נעשו שלא לשמה, כשרים?  ר’ ירמיה עושה חילוק בין מכשירים (אשם נזיר ומצורע) למכפרים (אשם מעילות וגזילות). ומביא הוכחה מדינים של קרבן לאחר מיתת הבעלים והוכחתו ממשנה לגבי יולדת. רבי יהודה בריה דר’ שמעון בן פזי מביא קושי על הבחנה זו (בדינים לאחר מיתה) ממשנה בנזיר ששם קרבן שמכשיר הובא לאחר מיתה.

זה הדף של שבת.

רב שישא מביא הסבר חמישי לשורה עמומה בברייתא המובאת במסכת מנחות ה ע”ב: "ואם השבתה”. בדומה לכל ההסברים הקודמים, גם הסבר זה נדחה.

רב אשי מציע שניתן היה לפרוך את הקל וחומר כבר מתחילתו, שכן ייתכן שכלל לא ניתן ללמוד קל וחומר מבעלי מום, כיוון שיש בהם חומרה מסוימת. הצעה זו של רב אשי עוברת מספר שינויים, ובסופו של דבר הסברו הוא שאם היו מנסים ללמוד קל וחומר משילוב של בעלי מום ויוצא דופן, ניתן היה לדחות את הקל וחומר כיוון שבשניהם קיימת חומרה שאינה קיימת בטרפה – יש להם פגמים ניכרים לעין, בעוד שטרפה אינה בהכרח ניכרת.

הברייתא מסכמת שהמקור לכך שטרפה פסולה להקרבה על המזבח נלמד מהפסוק "מן הבקר”. אולם, ישנם שני פסוקים נוספים המשמשים למעט טרפה. מדוע נחוצים כל שלושת הפסוקים?

המשנה קובעת שכל מנחה שהקמיצה בה נעשתה על ידי זר (מי שאינו כהן), אונן, טמא וכו’, היא פסולה. בן בתירא חולק ומסביר שאם הקמיצה נעשתה ביד שמאל, מחזירים את הקומץ למקומו וקומצים מחדש ביד ימין. אם כהן קמץ אך היה בתוך המנחה דבר נוסף כמו צרור (אבן קטנה) או לבונה, הקמיצה פסולה, שכן היא חייבת להיות מלוא קומץ מדויק – לא פחות ולא יותר.

הגמרא מקשה בתחילה על לשון המשנה – מדוע היא מונה את מנחת החוטא בנפרד משאר המנחות? התשובה היא שהמשנה מדגישה שאפילו לדעת רבי שמעון, הסובר שמנחת חוטא אינה צריכה להיות מהודרת (ללא שמן ולבונה), היא עדיין חייבת להיעשות כהלכה. למרות שבמסכת זבחים, במשנה המקבילה העוסקת בזבחים, לא מופיע פירוט נפרד לחטאת, הגמרא מסבירה מדוע שם לא היה צורך להסביר זאת לשיטת רבי שמעון, אך כאן היה צורך.

רב מסביר שכל פסול ניתן לתיקון על ידי החזרת הקומץ לכלי וקומץ מחדש. בתחילה מקשים על דברי רב מעמדת חכמים במשנה, אך לאחר מכן מסבירים שרב סובר כבן בתירא, והוא בא להבהיר שאף על פי שבן בתירא הזכיר במשנה רק פסול של יד שמאל, פסיקתו תקפה לכל סוגי הפסולים. הגמרא מעלה קושי על כך ממקורות תנאיים המראים שהדבר היה ברור עוד לפני דברי רב. כדי ליישב את הקושי, מובא הסבר אחר – שרב בא לציין שבן בתירא מתיר לקמוץ מחדש אפילו אם הקומץ כבר הונח בכלי שרת, דבר החולק על דעה תנאית אחרת הסוברת שניתן לתקן זאת רק אם הקומץ טרם הונח בכלי שרת. לפי לשון אחר (גרסה אחרת), רב בא ללמד בדיוק את ההיפך – שהוא מסכים עם הדעה התנאית שניתן לתקן זאת רק אם הקומץ עדיין לא הונח בכלי.

קיימת סתירה פנימית בשיטת רבי שמעון בין שתי ברייתות העוסקות במנחה שהוקרבה שלא לשמה – באחת הוא פוסק שהיא כשרה ועולה לבעלים לשם חובה, ובשנייה היא אמנם כשרה אך אינה עולה לחובה. ליישוב סתירה זו מובאות שלוש דרכים מרכזיות.

רבה מסביר את שיטת רבי שמעון כפשוטה, ולפיו כאשר ניכר מתוך מעשיו של המקריב שמחשבתו המוטעית לא הייתה אמת, המעשה מבטל את המחשבה והקרבן מוכשר לחלוטין. על גישה זו מקשה הגמרא תשע קושיות ממקרים דומים בזבחים ובעופות שבהם המעשה מוכיח על המחשבה ובכל זאת אין הקרבן עולה לחובה; בעוד שרוב הקושיות נדחות בטענה שהמקרים אינם דומים מבחינה הלכתית, בחלקן מסיקה הגמרא כי רבי שמעון אכן היה מודה שגם שם הקרבן יעלה לחובה.

לעומתו, רבא ורב אשי מציעים פתרונות שונים המפרשים את דברי רבי שמעון "מעשיה מוכיחים עליו” באופן אחר מזה של רבה. לשיטת רבא, מקשים עליו ממקרה מקביל בקרבן חטאת, ומתקבלת המסקנה שרבי שמעון יכשיר ויעלה לחובה אפילו מקרה ספציפי של חטאת שהוקרבה לשם חטאת אחרת. לרב אשי מעלים קושי אחר ופותרים אותו.

סימניית מנחות 

אם כהן לוקח קרבן מנחה שהוקדש לסוג מסוים של מנחה, ונוטל את הקמיצה בכוונה שהיא תוקרב לשם סוג מנחה אחר, המנחה כשרה ויש להמשיך להקריבו על פי ייעודו המקורי. עם זאת, הקרבן אינו עולה לבעלים לשם חובה, כלומר המביא לא יצא ידי חובתו. ישנם חריגים לכלל זה – מקרים בהם מחשבה שלא לשמה פוסלת את הקורבן לחלוטין – והם מנחת חוטא ומנחת סוטה (קנאות).

הגמרא מעלה שאלה: מדוע המשנה משתמשת במילה "אלא” במקום ב-"ו” (ו” החיבור) במשפט "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה”? התשובה הניתנת היא שאף על פי שהקרבן אינו ממלא את חובת הבעלים, קדושתו המקורית וייעודו נותרים בעינם. לכן, יש לבצע את שאר עבודות הקרבן בהתאם למטרתו המקורית. הסבר זה עולה בקנה אחד עם דבריו של רבא, ומובאים שני טעמים לתמוך בפסיקה זו – אחד נלמד מפסוק, והשני מבוסס על סברה הגיונית.

נראה, במבט ראשון, שהמשנה אינה תואמת את דעתו של רבי שמעון, המסביר שמנחה שהוקרבה לשם קורבן אחר כשרה ואף עולה לבעלים לשם חובה. הגמרא מתייחסת לסתירה בין שני מקורות שונים בדעת רבי שמעון – באחד נאמר שהיא עולה לשם חובה, ובשני נאמר שלא. רבה, רבא ורב אשי מציעים כל אחד יישוב אחר לסתירה זו. לפי תירוצו של רב אשי, ניתן ליישב את המשנה שלנו עם דעת רבי שמעון באותו אופן. אך לפי רבה ורבא הדבר אינו אפשרי, שכן הסבריהם לברייתא השנייה אינם יכולים לשמש כהסבר למשנה שלנו, מאחר שלשון המשנה אינה מתיישבת עם ההסברים שלהם. לכן, לשיטתם, רבי שמעון מחזיק בעמדה המנוגדת לעמדת המשנה שלנו.

לאחר הזכרת המקורות הסותרים של רבי שמעון, הגמרא מביאה את הברייתא השנייה ומתחילה לבאר את היישובים השונים. הסברו של רבה מובא, ואביי מעלה קושי שרבה עצמו מיישב. לאחר מכן, מועלות מספר קושיות נוספות נגד שיטת רבה.

• טקסט ההדרן
• מהו סיום

רבי זירא מעלה שאלה על קרבן שהוקדש עבור במת יחיד: אם הוא נשחט בבמת יחיד, הובא לאחר מכן למשכן, ואז הוצא שוב החוצה – האם מוטלת עליו כעת החובה להחזירו למשכן ולהתייחס אליו כקרבן של במה גדולה על כל דרישותיו הנלוות? בתחילה, הגמרא מציעה שנושא זה עשוי להיות תלוי במחלוקת בין רבה לרב יוסף בנוגע לקדשי קדשים שנשחטו בדרום (במקום בצפון כנדרש) והועלו בטעות למזבח. בסופו של דבר, הגמרא מבחינה בין שני המקרים ודוחה את ההשוואה ביניהם.

דיון נוסף עוסק בקרבן שנשחט בלילה בבמת יחיד. רב ושמואל חלוקים בשאלה האם קרבן כזה כשר.

רב ורבי יוחנן חלוקים אף הם בשאלה האם עולות המובאות בבמות יחיד טעונות הפשט וניתוח כפי שהן טעונות במזבח הציבורי. מה הבסיס למחלוקת שלהם?

למרות שבמות יחיד פועלות תחת פחות הגבלות, מספר חוקים חלים באופן שווה הן על קרבנות יחיד והן על קרבנות ציבור.  ברייתא מעלה את האפשרות שפסולי זמן לא יחולו על זבחי במת יחיד, כשם שפסולי מקום אינם חלים עליהם. עם זאת, מובא פסוק כדי להוכיח כי מגבלות הזמן נותרות מחייבות גם עבור קרבנות המובאים בבמות יחיד.

בזמן שהמשכן היה בנוב ובגבעון, היה מותר להקריב קרבנות בבמות פרטיות. דין זה נלמד מן הפסוק בדברים י״ב:ט: “כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה.” המנוחה – זו שילה, והנחלה – זו ירושלים. תוספת מילת היחס “אל” בין שני השלבים באה להפריד ביניהם, וללמד שבתקופה שביניהם הותרו הבמות.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן: מדוע המשנה אינה מזכירה מעשר שני בתקופת נוב וגבעון? רבי יוחנן השיב שכאשר אין ארון – אין מעשר שני, על‑פי גזירה שווה המחברת ביניהם. לאחר שריש לקיש מקשה על פירוש זה – שהרי לפי אותה גזירה שווה גם פסח ושאר קדשים לא היו נאכלים – מביא רבי יוחנן הסבר אחר: המשנה הולכת כשיטת רבי שמעון, הסובר שרק קרבנות חובה שקבוע להם זמן הוקרבו, ולכן מעשר בהמה אינו בכלל, ומעשר שני (תבואה) הוקש למעשר בהמה. לפי ההסבר השני יוצא שלדעת רבי יהודה כן הביאו ואכלו מעשר שני בתקופת נוב וגבעון, ודבר זה מקבל חיזוק מברייתא שהביא רב יוסף.

אף על פי שנאמר בתחילה שהפסוק בדברים י״ב:ט מתייחס לשילה ולירושלים במונחים “מנוחה” ו“נחלה”, מובאות שלוש פרשנויות נוספות, וכל אחת מהן נבחנת בהקשר הפסוק.

המשנה קובעת שמי שמקדיש בהמה לקרבן בזמן שהבמות מותרות, אך מקריבה בזמן שהבמות אסורות – אינו חייב כרת. רב כהנא מצמצם דין זה לשוחט בחוץ בלבד, אך מי שמקריב בחוץ חייב כרת. לאחר שהוא מבאר את דרשתו, רבה דוחה את דבריו בשני נימוקים.

המשנה מונה הבדלים בין אופן הקרבת הקרבנות בבמה גדולה לבין הבמות הקטנות, והגמרא מביאה את המקור מן התורה לכל אחד מן ההבדלים.

שתי גרסאות שונות מובאות לגבי הגבלה שקבע רמי בר חמא, וברייתא מובאת לדחות או לתמוך בעמדתו. לבסוף מובאת גם שיטה חלופית של רבי אלעזר.