הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

הפסוק בויקרא (ב, יב) העוסק במקרה הייחודי שבו ניתן להביא שאור ודבש למקדש בשבועות, משתמש בביטוי "קרבן ראשית תקריבו אותם”. רבי אלעזר דרש שהמילה "אותם” באה למעט הדין של כבש כמזבח בנוגע לאיסור שאור ודבש (כפי שנלמד מהמילים הבאות באותו פסוק). לשיטתו, חלקים מקרבן שחלקו כבר הוקטר על המזבח אסורים בהקטרה על המזבח, אך מי שהעלה לכבש פטור. רבי יוחנן חולק עליו וחייב מי שהעלה דברים אלו לכבש. מכאן שחייבת להיות לו דרשה אחרת על המילה "אותם”. כדי להסביר את קריאתו בפסוק, הגמרא מצטטת ברייתא הלומדת מהמילה "אותם” שאפילו הציבור אינו יכול להביא שתי הלחם כקרבן נדבה. הגמרא מביאה ברייתא סותרת שלכאורה אומרת שניתן להביא שתי הלחם כקרבן נדבה, אך הבנה זו נדחית בסופו של דבר.

רמי בר חמא שאל את רב חסדא האם המילים "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’” (ויקרא ב, יא) מוציאות רק פריטים שחלק מהם כבר הוקטר על המזבח, או שמא הן מוציאות כל פריט הנחשב "קרבן” אך לא יועד להקטרה, כגון חטאת העוף או לוג שמן של מצורע. רב חסדא שזה כולל גם כל דבר הנחשב קרבן. והגמרא מציינת שנושא זה הוא מחלוקת תנאים בין רבי אליעזר לרבי עקיבא.

דרשה על המילים "כי כל שאור וכל דבש” מלמדת שאדם חייב על הקטרת שאור ודבש אפילו מקצתה ואפילו בתערובת. רבא ואביי נחלקו מהי "מקצתה”: אביי אומר שמדובר בחצי זית, בעוד רבא סובר שמדובר בחצי קומץ. מחלוקתם נובעת מהשאלה האם הקומץ חייב להיות לפחות כשיעור שני זיתים והאם הקטרה נחשבת משמעותית רק אם החלק המוקטר הוא כשיעור זית (דעת רבא), ואילו לדעת אביי הקומץ יכול להיות קטן משני זיתים, וגם הקטרה של פחות מזית נחשבת משמעותית מבחינה הלכתית.

אם אדם הקטיר תערובת של חמץ ודבש יחד על המזבח, כמה מלקיות (אם בכלל) הוא יקבל? רבא סובר שהוא לוקה ארבע מלקיות – אחת על השאור, אחת על הדבש, אחת על תערובת שאור ואחת על תערובת דבש. אביי מסביר שזהו "לאו שבכללות” – איסור כללי הכולל איסורים רבים – ואין לוקים עליו. יש המפרשים את אביי כסובר שלא יהיו מלקיות כלל על פעולה זו, ויש המפרשים שלוקה על השאור והדבש אך לא על התערובת.

רבי אמי פוסק שאדם חייב אם הניח שאור על עיסת מנחה והניח לה להתחמץ מאליה, בדיוק כפי שחייבים על "מעשה שבת” של בישול באופן דומה. הגמרא מקשה על כך ומציינת את פסיקתו של רבי יוחנן, לפיה בשבת המניח בשר על גבי גחלים פטור בדרך כלל, אלא אם כן הפך בבשר באופן אקטיבי. רבא מסביר שההשוואה של רבי אמי מלמדת שחייבים על התוצאה גם ללא התערבות נוספת, בתנאי שהחימוץ הגיע לשיעור מינימלי מסוים.

הגמרא מעמיקה בדברי רבי יוחנן בנוגע להיפוך הבשר וקובעת את פרטי המקרה: מדובר במצב שבו הבשר לא היה מתבשל משני צדדיו בשיעור המינימלי של מאכל בן דרוסאי (שליש בישול) לולא הפכו אותו. רבא מוסיף שאם חלק מהבשר כשיעור גרוגרת התבשל במלואו מצד אחד, במקום אחד, השוחט יהיה חייב. מובאת משנה כדי להעלות קושי או לתמוך בדברי רבא ממשנה העוסקת בבנייה בשבת (קיימות שתי גרסאות שונות), אך הקושי או הסיוע נדחים.

ברייתא לומדת מהפסוק בויקרא (ב, יא) שאיסור חימוץ חל על המנחה כולה, ולא רק על הקומץ המוקטר על המזבח. עם זאת, היא לומדת גם שהאיסור חל רק על קרבן כשר ולא על קרבן פסול. הדבר מוביל לשתי שאלות שנותרו ללא הכרעה: רב פפא שואל על אדם שחימץ עיסה, הוציא אותה אל מחוץ לעזרה ואז הוסיף וחימץ אותה – האם הוא חייב על שלב החימוץ השני, או שמא הוצאתה אל מחוץ לעזרה לאחר שכבר החמיצה כלל לא נחשבת כפסול (כיוון שהייתה פסולה להקרבה ממילא)? רב מרי שואל האם אדם חייב על חימוץ מנחה שכבר נמצאת בראש המזבח, או שמא פעולת ההקרבה נחשבת כבר כשלמה באותו שלב.

הגמרא דנה אילו מנחות נוספים נכללים באיסור חימוץ. לפי גרסה מתוקנת של הטקסט, רבי יוסי הגלילי סובר שהפסוק כולל את לחם הפנים, בעוד שרבי עקיבא סובר שהוא כולל את מנחת הנסכים המלווה את הזבחים. מחלוקת זו תלויה בשאלה האם כלי מדידה של יבש מקדשים את תוכנם (ובכך חימוץ בתוכם יצור פסול). הדבר קשור למחלוקת דומה בין רבי יאשיה ורבי יונתן בנוגע להבדלים בין קידוש כלי שרת של לח (נוזלים) לכלי שרת של יבש במקדש.

התורה אוסרת להקטיר שאור או דבש, אך לומדת מאותו פסוק (ויקרא ב, יא) שגם שיירים של קורבנות שונים, שחלק מהם כבר הוקטר על המזבח, אסור להעלותם על המזבח. רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו האם אדם חייב על העלאת חומרים אסורים אלו על כבש המזבח.

המילה "אותו” בפסוק המתאר את חטאת הנשיא, "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה” (ויקרא ד, כד), נראית מיותרת. הגמרא מציעה ארבע הצעות אפשריות למה שהמילה באה ללמד.

• ההצעה הראשונה היא שהמילה באה להוציא שעיר חטאת אחר מחובת שחיטה בצפון – את שעירי הנשיאים שהובאו במהלך חנוכת המשכן. הצעה זו נדחית מכיוון שאין סיבה הגיונית להניח ששעירים אלו ידרשו שחיטה בצפון, ולכן אין צורך בפסוק מיוחד כדי להוציאם מהכלל.
• ההצעה השנייה היא שהמילה מלמדת שבעוד שהקרבן עצמו חייב להיות בצפון בזמן השחיטה, השוחט אינו חייב לעמוד בצפון. עם זאת, הצעה זו נדחית בתחילה מכיוון שרבי אחייא לומד דין זה ממקור אחר.
• ההצעה השלישית היא שרק בהמות טעונות שחיטה בצפון, ולא קרבנות עוף. גם הצעה זו נדחית, שכן עופות כלל אינם דורשים סכין להכנתם (מליקה) ולכן אין סיבה לחשוב שהם יהיו כפופים לדרישת הצפון.
• ההצעה האחרונה היא שקרבן פסח נלמד מרבי אליעזר בן יעקב בדרך אחרת – אינו טעון שחיטה בצפון. הצעה זו נדחית משום שזה נלמד ע”י ר’ אליעזר בן יעקב בדרך אחרת – שלא סביר ללמוד את דיני קרבנות בדרגת קדושה קלה (כמו הפסח) מקורבנות בדרגת קדושה חמורה (קדשי קדשים) הטעונים שחיטה בצפון.

לסיכום, הגמרא חוזרת לתשובה השנייה ומפרשת את מקורו של רבי אחייא באופן שונה.

בנוגע לאיסור חמץ, אדם מתחייב אם הוא ממשיך חלק כלשהו מתהליך החימוץ של מנחה, גם אם הבצק כבר היה החמיץ לפני כן. דוגמה לכך היא אפיית מנחה שהחמיצה כבר בשלב הלישה. רב פפא מוסיף שמי שאופה מנחה לוקה שתי מלקיות, מכיוון שפעולת האפייה משמשת גם כשלב הסופי של עריכת המנחה. למרות שמועלה קושי מברייתא בנושא זה, הגמרא מספקת יישוב לדברים.

לצורך השוואה, מובאת ברייתא העוסקת בבכור הסובל מבעיית דם ונזקק להקזת דם. כיוון שבהמה זו כבר נחשב לבעל מום, עולה השאלה האם מותר להטיל בו מום נוסף במהלך הפרוצדורה. רבי מאיר, חכמים, רבי שמעון, ורבי יהודה מחזיקים בדעות שונות בעניין זה.

הגמרא מתמקדת במיוחד בשתי הדעות הראשונות בנוגע לשאלה האם הדבר מוגדר מבחינה הלכתית כהטלת מום בבעל מום. נושא זה מושווה לחיוב על מחמץ אחר מחמץ, או לאיסור סירוס בעל חיים שכבר מסורס. במקרים אלו אין מחלוקת, שכן הפסוקים מצביעים על חיוב על כל פעולה בנפרד. אולם, בנוגע לבעל מום, רבי מאיר וחכמים לומדים כל אחד ממילים אחרות בפסוק, מה שמוביל אותם למסקנותיהם השונות.

ישנה מחלוקת בשאלה האם ניתן להשתמש במי תפוחים כדי לחמץ את הבצק עבור שתי הלחם ולחמי תודה שחייבות להיות חמץ. במשנה במסכת תרומות (י, ב) מוסבר שתפוחים של תרומה שחימצו את העיסה הם "דבר חשוב” ואינם בטלים; זאת משום שהחימוץ נחשב לפעולה חשובה שמשנה באופן מהותי את הבצק. בעוד שבתחילה נראה שהמשנה תומכת בעמדה לפיה מי תפוחים הם חומר מחמיץ תקף עבור מנחות אלו, ניתן ליישב את הטקסט גם עם העמדה האחרת. ניתן להבחין בין רמות שונות של חימוץ, ולהציע שה”חימוץ” המוזכר במשנה עשוי להיות "חמץ נוקשה”, שאינו עומד בדרישות החימוץ הספציפיות של קרבנות המנחה.

רבי אילא ורב יצחק בר אבדימי חולקים בשאלה האם מנחת חוטא, המוקרבת ללא שמן, יכולה להכיל מים. בתחילה, הגמרא מניחה ששורש המחלוקת הוא האם אנו קובעים את מידת החפץ שנשתנתה צורתו לפי מצבו המקורי או לפי מצבו הנוכחי. אם הולכים לפי הגודל הנוכחי, ניתן להוסיף מים משום שהקומץ נמדד לפי החומר במצבו הקיים. אולם, אם יש למדוד לפי הגודל המקורי, הוספת מים תגרום לכך שהקומץ לא יכיל את כמות הקמח הנדרשת, שכן הנפח השתנה על ידי הנוזל. בסופו של דבר, הגמרא דוחה הסבר זה ומסיקה ששני האמוראים מסכימים שחפצים נמדדים לפי מצבם הנוכחי; מחלוקתם האמיתית נוגעת לפרשנות הדרישה שמנחת חוטא תהיה "חריבה” – האם הכוונה היא יבשה לחלוטין מכל נוזל, או שמא יבשה רק משמן.

הגמרא ממשיכה להעמיק בשאלה האם שיעורי הלכה של חפצים שגודלם השתנה נקבעים לפי מצבם הנוכחי או מצבם המקורי. מובאת משנה במסכת עוקצין (ב, ח) העוסקת בדיני טומאה של חתיכת בשר שהתכווצה לפחות מכשיעור "כביצה” – הנפח המינימלי הנדרש להעברת טומאה. שתי קבוצות של חכמים חולקות על הגרסה הנכונה של משנה זו: קבוצה אחת טוענת שמעריכים את החפץ לפי גודלו המקורי, והשנייה גורסת שמעריכים אותו לפי גודלו הנוכחי.

הגמרא מקשה על הדעה לפיה חפצים נמדדים לפי גודלם המקורי; ספציפית, במקרה שבו בשר התנפח והגיעה לשיעור הכביצה, נפסק שהוא מטמא. קושי זה מיושב על ידי הסבר שהדין במקור ההוא הוא מדרבנן, ולא מדאורייתא. קושי שני מועלה מברייתא הדנה במקרה ההפוך: אם הבשר מתכווץ מתחת לנפח הנדרש, הוא אינו מטמא עוד. עם זאת, רבה דוחה קושי זו ומסביר שהכל יודו שחפץ אינו יכול להעביר טומאה אם מצבו הנוכחי קטן מדי. הוא מבהיר שחכמים החמירו רק במקרים שבהם החפץ היה קטן מדי במקור אך לאחר מכן התנפח לשיעור הנדרש. נקודת המחלוקת האמיתית, לפי רבה, היא במקרה שבו החפץ עמד בתחילה בשיעור הנדרש, התכווץ, ולאחר מכן התנפח שוב. השאלה היא האם החפץ נחשב "נדחה” בשלב הביניים שלו – ובכך איבד את יכולתו להעביר טומאה לצמיתות – או שמא הוא חוזר להעביר טומאה עם התנפחותו המחודשת. לאחר מכן מועלה קושי נגד העמדה הגורסת שהוא נותר טהור גם לאחר שהתנפח שוב.

מובא קושי מתוספתא תרומות (ד, ב) נגד הנחת היסוד של רבה שכולם מסכימים שחפץ שהתכווץ נמדד לפי מצבו הנוכחי. מקור זה נוגע לדיני הפרשת מעשרות מתאנים טריות על יבשות; אולם, הקושי מיושב בסופו של דבר על ידי ההסבר שהמקרה אינו עוסק במעשרות רגילים, אלא ב”תרומת מעשר”. בניגוד למעשר רגיל, תרומת מעשר אינה דורשת מדידה מדויקת, ועדיף לטעות לצד הנדיבות ולתת יותר לכהן.

הפסוק בויקרא (ב, יב) העוסק במקרה הייחודי שבו ניתן להביא שאור ודבש למקדש בשבועות, משתמש בביטוי "קרבן ראשית תקריבו אותם”. רבי אלעזר דרש שהמילה "אותם” באה למעט הדין של כבש כמזבח בנוגע לאיסור שאור ודבש (כפי שנלמד מהמילים הבאות באותו פסוק). לשיטתו, חלקים מקרבן שחלקו כבר הוקטר על המזבח אסורים בהקטרה על המזבח, אך מי שהעלה לכבש פטור. רבי יוחנן חולק עליו וחייב מי שהעלה דברים אלו לכבש. מכאן שחייבת להיות לו דרשה אחרת על המילה "אותם”. כדי להסביר את קריאתו בפסוק, הגמרא מצטטת ברייתא הלומדת מהמילה "אותם” שאפילו הציבור אינו יכול להביא שתי הלחם כקרבן נדבה. הגמרא מביאה ברייתא סותרת שלכאורה אומרת שניתן להביא שתי הלחם כקרבן נדבה, אך הבנה זו נדחית בסופו של דבר.

רמי בר חמא שאל את רב חסדא האם המילים "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’” (ויקרא ב, יא) מוציאות רק פריטים שחלק מהם כבר הוקטר על המזבח, או שמא הן מוציאות כל פריט הנחשב "קרבן” אך לא יועד להקטרה, כגון חטאת העוף או לוג שמן של מצורע. רב חסדא שזה כולל גם כל דבר הנחשב קרבן. והגמרא מציינת שנושא זה הוא מחלוקת תנאים בין רבי אליעזר לרבי עקיבא.

דרשה על המילים "כי כל שאור וכל דבש” מלמדת שאדם חייב על הקטרת שאור ודבש אפילו מקצתה ואפילו בתערובת. רבא ואביי נחלקו מהי "מקצתה”: אביי אומר שמדובר בחצי זית, בעוד רבא סובר שמדובר בחצי קומץ. מחלוקתם נובעת מהשאלה האם הקומץ חייב להיות לפחות כשיעור שני זיתים והאם הקטרה נחשבת משמעותית רק אם החלק המוקטר הוא כשיעור זית (דעת רבא), ואילו לדעת אביי הקומץ יכול להיות קטן משני זיתים, וגם הקטרה של פחות מזית נחשבת משמעותית מבחינה הלכתית.

אם אדם הקטיר תערובת של חמץ ודבש יחד על המזבח, כמה מלקיות (אם בכלל) הוא יקבל? רבא סובר שהוא לוקה ארבע מלקיות – אחת על השאור, אחת על הדבש, אחת על תערובת שאור ואחת על תערובת דבש. אביי מסביר שזהו "לאו שבכללות” – איסור כללי הכולל איסורים רבים – ואין לוקים עליו. יש המפרשים את אביי כסובר שלא יהיו מלקיות כלל על פעולה זו, ויש המפרשים שלוקה על השאור והדבש אך לא על התערובת.

רבי אמי פוסק שאדם חייב אם הניח שאור על עיסת מנחה והניח לה להתחמץ מאליה, בדיוק כפי שחייבים על "מעשה שבת” של בישול באופן דומה. הגמרא מקשה על כך ומציינת את פסיקתו של רבי יוחנן, לפיה בשבת המניח בשר על גבי גחלים פטור בדרך כלל, אלא אם כן הפך בבשר באופן אקטיבי. רבא מסביר שההשוואה של רבי אמי מלמדת שחייבים על התוצאה גם ללא התערבות נוספת, בתנאי שהחימוץ הגיע לשיעור מינימלי מסוים.

הגמרא מעמיקה בדברי רבי יוחנן בנוגע להיפוך הבשר וקובעת את פרטי המקרה: מדובר במצב שבו הבשר לא היה מתבשל משני צדדיו בשיעור המינימלי של מאכל בן דרוסאי (שליש בישול) לולא הפכו אותו. רבא מוסיף שאם חלק מהבשר כשיעור גרוגרת התבשל במלואו מצד אחד, במקום אחד, השוחט יהיה חייב. מובאת משנה כדי להעלות קושי או לתמוך בדברי רבא ממשנה העוסקת בבנייה בשבת (קיימות שתי גרסאות שונות), אך הקושי או הסיוע נדחים.

ברייתא לומדת מהפסוק בויקרא (ב, יא) שאיסור חימוץ חל על המנחה כולה, ולא רק על הקומץ המוקטר על המזבח. עם זאת, היא לומדת גם שהאיסור חל רק על קרבן כשר ולא על קרבן פסול. הדבר מוביל לשתי שאלות שנותרו ללא הכרעה: רב פפא שואל על אדם שחימץ עיסה, הוציא אותה אל מחוץ לעזרה ואז הוסיף וחימץ אותה – האם הוא חייב על שלב החימוץ השני, או שמא הוצאתה אל מחוץ לעזרה לאחר שכבר החמיצה כלל לא נחשבת כפסול (כיוון שהייתה פסולה להקרבה ממילא)? רב מרי שואל האם אדם חייב על חימוץ מנחה שכבר נמצאת בראש המזבח, או שמא פעולת ההקרבה נחשבת כבר כשלמה באותו שלב.

הגמרא דנה אילו מנחות נוספים נכללים באיסור חימוץ. לפי גרסה מתוקנת של הטקסט, רבי יוסי הגלילי סובר שהפסוק כולל את לחם הפנים, בעוד שרבי עקיבא סובר שהוא כולל את מנחת הנסכים המלווה את הזבחים. מחלוקת זו תלויה בשאלה האם כלי מדידה של יבש מקדשים את תוכנם (ובכך חימוץ בתוכם יצור פסול). הדבר קשור למחלוקת דומה בין רבי יאשיה ורבי יונתן בנוגע להבדלים בין קידוש כלי שרת של לח (נוזלים) לכלי שרת של יבש במקדש.

התורה אוסרת להקטיר שאור או דבש, אך לומדת מאותו פסוק (ויקרא ב, יא) שגם שיירים של קורבנות שונים, שחלק מהם כבר הוקטר על המזבח, אסור להעלותם על המזבח. רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו האם אדם חייב על העלאת חומרים אסורים אלו על כבש המזבח.

המילה "אותו” בפסוק המתאר את חטאת הנשיא, "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה” (ויקרא ד, כד), נראית מיותרת. הגמרא מציעה ארבע הצעות אפשריות למה שהמילה באה ללמד.

• ההצעה הראשונה היא שהמילה באה להוציא שעיר חטאת אחר מחובת שחיטה בצפון – את שעירי הנשיאים שהובאו במהלך חנוכת המשכן. הצעה זו נדחית מכיוון שאין סיבה הגיונית להניח ששעירים אלו ידרשו שחיטה בצפון, ולכן אין צורך בפסוק מיוחד כדי להוציאם מהכלל.
• ההצעה השנייה היא שהמילה מלמדת שבעוד שהקרבן עצמו חייב להיות בצפון בזמן השחיטה, השוחט אינו חייב לעמוד בצפון. עם זאת, הצעה זו נדחית בתחילה מכיוון שרבי אחייא לומד דין זה ממקור אחר.
• ההצעה השלישית היא שרק בהמות טעונות שחיטה בצפון, ולא קרבנות עוף. גם הצעה זו נדחית, שכן עופות כלל אינם דורשים סכין להכנתם (מליקה) ולכן אין סיבה לחשוב שהם יהיו כפופים לדרישת הצפון.
• ההצעה האחרונה היא שקרבן פסח נלמד מרבי אליעזר בן יעקב בדרך אחרת – אינו טעון שחיטה בצפון. הצעה זו נדחית משום שזה נלמד ע”י ר’ אליעזר בן יעקב בדרך אחרת – שלא סביר ללמוד את דיני קרבנות בדרגת קדושה קלה (כמו הפסח) מקורבנות בדרגת קדושה חמורה (קדשי קדשים) הטעונים שחיטה בצפון.

לסיכום, הגמרא חוזרת לתשובה השנייה ומפרשת את מקורו של רבי אחייא באופן שונה.

בנוגע לאיסור חמץ, אדם מתחייב אם הוא ממשיך חלק כלשהו מתהליך החימוץ של מנחה, גם אם הבצק כבר היה החמיץ לפני כן. דוגמה לכך היא אפיית מנחה שהחמיצה כבר בשלב הלישה. רב פפא מוסיף שמי שאופה מנחה לוקה שתי מלקיות, מכיוון שפעולת האפייה משמשת גם כשלב הסופי של עריכת המנחה. למרות שמועלה קושי מברייתא בנושא זה, הגמרא מספקת יישוב לדברים.

לצורך השוואה, מובאת ברייתא העוסקת בבכור הסובל מבעיית דם ונזקק להקזת דם. כיוון שבהמה זו כבר נחשב לבעל מום, עולה השאלה האם מותר להטיל בו מום נוסף במהלך הפרוצדורה. רבי מאיר, חכמים, רבי שמעון, ורבי יהודה מחזיקים בדעות שונות בעניין זה.

הגמרא מתמקדת במיוחד בשתי הדעות הראשונות בנוגע לשאלה האם הדבר מוגדר מבחינה הלכתית כהטלת מום בבעל מום. נושא זה מושווה לחיוב על מחמץ אחר מחמץ, או לאיסור סירוס בעל חיים שכבר מסורס. במקרים אלו אין מחלוקת, שכן הפסוקים מצביעים על חיוב על כל פעולה בנפרד. אולם, בנוגע לבעל מום, רבי מאיר וחכמים לומדים כל אחד ממילים אחרות בפסוק, מה שמוביל אותם למסקנותיהם השונות.

ישנה מחלוקת בשאלה האם ניתן להשתמש במי תפוחים כדי לחמץ את הבצק עבור שתי הלחם ולחמי תודה שחייבות להיות חמץ. במשנה במסכת תרומות (י, ב) מוסבר שתפוחים של תרומה שחימצו את העיסה הם "דבר חשוב” ואינם בטלים; זאת משום שהחימוץ נחשב לפעולה חשובה שמשנה באופן מהותי את הבצק. בעוד שבתחילה נראה שהמשנה תומכת בעמדה לפיה מי תפוחים הם חומר מחמיץ תקף עבור מנחות אלו, ניתן ליישב את הטקסט גם עם העמדה האחרת. ניתן להבחין בין רמות שונות של חימוץ, ולהציע שה”חימוץ” המוזכר במשנה עשוי להיות "חמץ נוקשה”, שאינו עומד בדרישות החימוץ הספציפיות של קרבנות המנחה.

רבי אילא ורב יצחק בר אבדימי חולקים בשאלה האם מנחת חוטא, המוקרבת ללא שמן, יכולה להכיל מים. בתחילה, הגמרא מניחה ששורש המחלוקת הוא האם אנו קובעים את מידת החפץ שנשתנתה צורתו לפי מצבו המקורי או לפי מצבו הנוכחי. אם הולכים לפי הגודל הנוכחי, ניתן להוסיף מים משום שהקומץ נמדד לפי החומר במצבו הקיים. אולם, אם יש למדוד לפי הגודל המקורי, הוספת מים תגרום לכך שהקומץ לא יכיל את כמות הקמח הנדרשת, שכן הנפח השתנה על ידי הנוזל. בסופו של דבר, הגמרא דוחה הסבר זה ומסיקה ששני האמוראים מסכימים שחפצים נמדדים לפי מצבם הנוכחי; מחלוקתם האמיתית נוגעת לפרשנות הדרישה שמנחת חוטא תהיה "חריבה” – האם הכוונה היא יבשה לחלוטין מכל נוזל, או שמא יבשה רק משמן.

הגמרא ממשיכה להעמיק בשאלה האם שיעורי הלכה של חפצים שגודלם השתנה נקבעים לפי מצבם הנוכחי או מצבם המקורי. מובאת משנה במסכת עוקצין (ב, ח) העוסקת בדיני טומאה של חתיכת בשר שהתכווצה לפחות מכשיעור "כביצה” – הנפח המינימלי הנדרש להעברת טומאה. שתי קבוצות של חכמים חולקות על הגרסה הנכונה של משנה זו: קבוצה אחת טוענת שמעריכים את החפץ לפי גודלו המקורי, והשנייה גורסת שמעריכים אותו לפי גודלו הנוכחי.

הגמרא מקשה על הדעה לפיה חפצים נמדדים לפי גודלם המקורי; ספציפית, במקרה שבו בשר התנפח והגיעה לשיעור הכביצה, נפסק שהוא מטמא. קושי זה מיושב על ידי הסבר שהדין במקור ההוא הוא מדרבנן, ולא מדאורייתא. קושי שני מועלה מברייתא הדנה במקרה ההפוך: אם הבשר מתכווץ מתחת לנפח הנדרש, הוא אינו מטמא עוד. עם זאת, רבה דוחה קושי זו ומסביר שהכל יודו שחפץ אינו יכול להעביר טומאה אם מצבו הנוכחי קטן מדי. הוא מבהיר שחכמים החמירו רק במקרים שבהם החפץ היה קטן מדי במקור אך לאחר מכן התנפח לשיעור הנדרש. נקודת המחלוקת האמיתית, לפי רבה, היא במקרה שבו החפץ עמד בתחילה בשיעור הנדרש, התכווץ, ולאחר מכן התנפח שוב. השאלה היא האם החפץ נחשב "נדחה” בשלב הביניים שלו – ובכך איבד את יכולתו להעביר טומאה לצמיתות – או שמא הוא חוזר להעביר טומאה עם התנפחותו המחודשת. לאחר מכן מועלה קושי נגד העמדה הגורסת שהוא נותר טהור גם לאחר שהתנפח שוב.

מובא קושי מתוספתא תרומות (ד, ב) נגד הנחת היסוד של רבה שכולם מסכימים שחפץ שהתכווץ נמדד לפי מצבו הנוכחי. מקור זה נוגע לדיני הפרשת מעשרות מתאנים טריות על יבשות; אולם, הקושי מיושב בסופו של דבר על ידי ההסבר שהמקרה אינו עוסק במעשרות רגילים, אלא ב”תרומת מעשר”. בניגוד למעשר רגיל, תרומת מעשר אינה דורשת מדידה מדויקת, ועדיף לטעות לצד הנדיבות ולתת יותר לכהן.