הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

לאחר הבאת פירושו של רבה בר עולא למשנה, הגמרא מציגה חמישה פירושים נוספים. לאחר סקירת כל האפשרויות, הגמרא מסבירה מדוע כל אחד מהאמוראים לא סבר כפי השיטות האחרות, תוך הדגשת החולשות של כל פירוש ופירוש.

סימניה למסכת חולין

המשנה קובעת שהכל שוחטים ושחיטתם כשרה. לאחר שהיא מבססת את ההיתר הכללי, המשנה מוציאה מן הכלל חרש, שוטה וקטן. עם זאת, אם יש מי שמשגיח עליהם ורואה ששחטו כראוי — שחיטתם כשרה.

הגמרא מקשה על לשון המשנה; הרישא "הכל שוחטים” נשמעת כהיתר לכתחילה, אך המשך המשפט "שחיטתם כשרה” נשמע כהיתר שניתן רק בדיעבד. בתחילה, רב אחא מנסה להוכיח ממשניות אחרות שהלשון "הכל” יכולה להתייחס למקרה של בדיעבד, ובכך לנטרל את הקושיה. לעומת זאת, רב אשי מביא משניות אחרות כדי להראות ש”הכל” הוא לשון המשמשת בדרך כלל לדיני לכתחילה.

למרות ששניהם מסכימים בסופו של דבר ש”הכל” יכול לשמש בשתי המשמעויות, רב אשי טוען שההקשר כאן מרמז על לכתחילה. כדי ליישב את קושיית הגמרא, רבה בר עולא מסביר שכל חלק של המשפט מתייחס למקרה אחר, והוא מפרש מחדש כל שורה במשנה בהתאם לכך. בהמשך, מועלות שלוש קושיות נגד תירוצו של רבה בר עולא, אך הן מיושבות.

רב הונא מבחין בין אלו החיים בגלות בבל לבין אלו החיים במקומות אחרים בנוגע לטבעם.

רב חסדא (או רב) מצוטט כמי שמוסר מימרה המבחינה בין אינם יהודים החיים במקומות שונים בעולם, ובמיוחד ביחס לשאלה האם הם מכירים בקב”ה ובמעמדם של עם ישראל. עם זאת, לאחר שמועלית קושיא, המימרה הזו מתוקנת.

מספר חכמים דורשים פסוקים שונים כדי להדגיש את חשיבות תלמוד התורה על ידי השוואתו לקורבנות. גישה אחת מסבירה שהקב”ה מתייחס למי שלומד תורה כאילו הוא הקריב קורבנות בפועל בבית המקדש. גישה אחרת הולכת רחוק יותר ומלמדת כי מי שלומד תורה אינו זקוק כלל לקורבנות, ובכך היא מציגה את לימוד התורה כצורה עילאית של עבודת השם.

המשנה משווה בין המקריב בהמה, המקריב עוף והמקריב מנחה, ומדגישה שכל הקורבנות שווים לפני השם – הן של העשיר והן של העני – שכן המרכיב החשוב ביותר בקורבנות הוא הכוונה.

קורבנות מוקרבים לקב”ה אך אינם נועדו לתועלתו של הקב”ה, אלא עבור האדם המביא את הקורבן, דבר המדגיש עוד יותר את חשיבות כוונתו של האדם על פני המעשה הטכני.

• טקס ההדרן
• מהו סיום

קושי שלישי מועלה נגד דבריו של רבא בר אבוה, הקובע כי הנודר להביא "שור משוורי” מתכוון לשור המובחר ביותר שברשותו. הקושי נובע מהשוואה לדיני מכירה: אדם המוכר "בית מביתי”, הוא לא היה מחויב לתת לקונה את הטוב שבבתיו. הקושי מיושב על ידי הבחנה בין דיני הקדש, שבהם "יד הקדש על העליונה”, לבין דיני מכירה, שבהם "יד בעל השטר (הקונה) על התחתונה”.

אדם שנדר להביא קרבן לבית חוניו שבמצרים – מה נחשב כקיום נדרו? אם נדר להקריב בבית חוניו, עליו להעלות את הקרבן לבית המקדש בירושלים; ואם הקריבו בבית חוניו, האם יצא ידי חובת נדרו? האם חייב כרת על העלאת חוץ? רב המנונא ורבא חלוקים על איך להבין את דברי המשנה.

כהן ששימש בבית חוניו ואז חזר בתשובה ומבקש לשרת בבית המקדש – אינו רשאי לעבוד שם, כיוון שחכמים קנסו אותו. כהנים אלו נחשבים כבעלי מום; הם פסולים מעבודה על גבי המזבח, אך הם רשאים לאכול ולחלוק בלחם הקדשים יחד עם הכהנים.

גם כהן ששימש לעבודה זרה אינו יכול לשרת בבית המקדש אפילו לאחר שחזר בתשובה. רב נחמן ורב ששת חולקים לגבי ארבעה מקרים בשאלה האם הם נחשבים כ”עבודה” לעבודה זרה, והאם כהן שעשה זאת יוכל לעבוד במקדש אם חזר בתשובה. ארבעת המקרים הם: שחט במזיד, זרק את הדם בשוגג, השתחווה, או קיבל עליו את הפסל כאלוהיו באמירה.

קיימת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה האם בית חוניו היה מקום לעבודה זרה או שנבנה לשם שמים. כל אחד מהם מביא גירסה שונה של הסיפור ההיסטורי על השתלשלות האירועים שהובילה להקמת המקדש ההוא במצרים.

בבית המקדש הוצבו שישה שופרות (תיבות איסוף) ייעודיים לאיסוף תרומות כספיות לנדבה, כאשר קיימים שישה הסברים שונים לחלוקה זו ולמטרותיהם הספציפיות.

במקרה שאדם הקדיש בהמה מסוימת לנדבה והיא נפגמה במום, יש לפדותה ולהביא אחרת תחתיה. חכמים מתירים להביא מכספי הפדיון בהמה מכל סוג, גודל או מספר, בעוד שרבי חולק וקובע כי יש להביא בהמה הזהה בתכונותיה ובמספרה לבהמה המקורית.

כאשר אדם נודר להביא "אחד משוריי”, חלה קדושה על השור המעולה ועל הבינוני בשל הספק. רבא בר עולא מבחין כי בלשון "שור משוריי” הכוונה היא בהכרח לשור המשובח ביותר, קביעה המעלה קושי אל מול הכללים הנהוגים בדיני מכירות, שם הגדרת הנכס הנמכר נוטה להקל על המוכר.

המשנה מונה נדרים שונים, כגון "הרי עלי זהב למקדש” או "הרי עלי יין”, ומפרטת את הכמויות המדויקות הנדרשות כדי לקיים כל חובה. לאחר מכן, הגמרא מנתחת ומבהירה את פסיקות המשנה בכל אחד מהמקרים המוזכרים.

מחלוקת קיימת בין רבי לחכמים בנוגע לכמות השמן המינימלית הנדרשת לנדר – האם מדובר בלוג אחד או בשלושה. החכמים שבאו לפני לרב פפא הציעו ששורש מחלוקתם טמון בשיטות הדרשה שלהם: האם ללמוד הן את הכלל והן את פרטיו ממקור חיצוני אחד (דון מינה ומינה), או ללמוד את הכלל ממקור אחד בעוד שהפרטים נלמדים מהעניין עצמו (דון מינה ואוקי באתרה). רב פפא הציע סברא חלופית להבנת המחלוקת – האם לומדים את עיקר הדין ממנחה או מנסכים – אך בסופו של דבר הודה שדבריו אינם נכונים לאחר שרב הונא בריה דרב נתן הביא ברייתא שהפריכה את הסברו.

בנוגע לשווי המינימלי של מי שנדר להביא בעל חיים ספציפי למקדש, ההלכה קובעת כי מינים שונים דורשים הוצאות מינימום שונות כדי לצאת ידי חובה.

לאחר הבאת פירושו של רבה בר עולא למשנה, הגמרא מציגה חמישה פירושים נוספים. לאחר סקירת כל האפשרויות, הגמרא מסבירה מדוע כל אחד מהאמוראים לא סבר כפי השיטות האחרות, תוך הדגשת החולשות של כל פירוש ופירוש.

סימניה למסכת חולין

המשנה קובעת שהכל שוחטים ושחיטתם כשרה. לאחר שהיא מבססת את ההיתר הכללי, המשנה מוציאה מן הכלל חרש, שוטה וקטן. עם זאת, אם יש מי שמשגיח עליהם ורואה ששחטו כראוי — שחיטתם כשרה.

הגמרא מקשה על לשון המשנה; הרישא "הכל שוחטים” נשמעת כהיתר לכתחילה, אך המשך המשפט "שחיטתם כשרה” נשמע כהיתר שניתן רק בדיעבד. בתחילה, רב אחא מנסה להוכיח ממשניות אחרות שהלשון "הכל” יכולה להתייחס למקרה של בדיעבד, ובכך לנטרל את הקושיה. לעומת זאת, רב אשי מביא משניות אחרות כדי להראות ש”הכל” הוא לשון המשמשת בדרך כלל לדיני לכתחילה.

למרות ששניהם מסכימים בסופו של דבר ש”הכל” יכול לשמש בשתי המשמעויות, רב אשי טוען שההקשר כאן מרמז על לכתחילה. כדי ליישב את קושיית הגמרא, רבה בר עולא מסביר שכל חלק של המשפט מתייחס למקרה אחר, והוא מפרש מחדש כל שורה במשנה בהתאם לכך. בהמשך, מועלות שלוש קושיות נגד תירוצו של רבה בר עולא, אך הן מיושבות.

רב הונא מבחין בין אלו החיים בגלות בבל לבין אלו החיים במקומות אחרים בנוגע לטבעם.

רב חסדא (או רב) מצוטט כמי שמוסר מימרה המבחינה בין אינם יהודים החיים במקומות שונים בעולם, ובמיוחד ביחס לשאלה האם הם מכירים בקב”ה ובמעמדם של עם ישראל. עם זאת, לאחר שמועלית קושיא, המימרה הזו מתוקנת.

מספר חכמים דורשים פסוקים שונים כדי להדגיש את חשיבות תלמוד התורה על ידי השוואתו לקורבנות. גישה אחת מסבירה שהקב”ה מתייחס למי שלומד תורה כאילו הוא הקריב קורבנות בפועל בבית המקדש. גישה אחרת הולכת רחוק יותר ומלמדת כי מי שלומד תורה אינו זקוק כלל לקורבנות, ובכך היא מציגה את לימוד התורה כצורה עילאית של עבודת השם.

המשנה משווה בין המקריב בהמה, המקריב עוף והמקריב מנחה, ומדגישה שכל הקורבנות שווים לפני השם – הן של העשיר והן של העני – שכן המרכיב החשוב ביותר בקורבנות הוא הכוונה.

קורבנות מוקרבים לקב”ה אך אינם נועדו לתועלתו של הקב”ה, אלא עבור האדם המביא את הקורבן, דבר המדגיש עוד יותר את חשיבות כוונתו של האדם על פני המעשה הטכני.

• טקס ההדרן
• מהו סיום

קושי שלישי מועלה נגד דבריו של רבא בר אבוה, הקובע כי הנודר להביא "שור משוורי” מתכוון לשור המובחר ביותר שברשותו. הקושי נובע מהשוואה לדיני מכירה: אדם המוכר "בית מביתי”, הוא לא היה מחויב לתת לקונה את הטוב שבבתיו. הקושי מיושב על ידי הבחנה בין דיני הקדש, שבהם "יד הקדש על העליונה”, לבין דיני מכירה, שבהם "יד בעל השטר (הקונה) על התחתונה”.

אדם שנדר להביא קרבן לבית חוניו שבמצרים – מה נחשב כקיום נדרו? אם נדר להקריב בבית חוניו, עליו להעלות את הקרבן לבית המקדש בירושלים; ואם הקריבו בבית חוניו, האם יצא ידי חובת נדרו? האם חייב כרת על העלאת חוץ? רב המנונא ורבא חלוקים על איך להבין את דברי המשנה.

כהן ששימש בבית חוניו ואז חזר בתשובה ומבקש לשרת בבית המקדש – אינו רשאי לעבוד שם, כיוון שחכמים קנסו אותו. כהנים אלו נחשבים כבעלי מום; הם פסולים מעבודה על גבי המזבח, אך הם רשאים לאכול ולחלוק בלחם הקדשים יחד עם הכהנים.

גם כהן ששימש לעבודה זרה אינו יכול לשרת בבית המקדש אפילו לאחר שחזר בתשובה. רב נחמן ורב ששת חולקים לגבי ארבעה מקרים בשאלה האם הם נחשבים כ”עבודה” לעבודה זרה, והאם כהן שעשה זאת יוכל לעבוד במקדש אם חזר בתשובה. ארבעת המקרים הם: שחט במזיד, זרק את הדם בשוגג, השתחווה, או קיבל עליו את הפסל כאלוהיו באמירה.

קיימת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה האם בית חוניו היה מקום לעבודה זרה או שנבנה לשם שמים. כל אחד מהם מביא גירסה שונה של הסיפור ההיסטורי על השתלשלות האירועים שהובילה להקמת המקדש ההוא במצרים.

בבית המקדש הוצבו שישה שופרות (תיבות איסוף) ייעודיים לאיסוף תרומות כספיות לנדבה, כאשר קיימים שישה הסברים שונים לחלוקה זו ולמטרותיהם הספציפיות.

במקרה שאדם הקדיש בהמה מסוימת לנדבה והיא נפגמה במום, יש לפדותה ולהביא אחרת תחתיה. חכמים מתירים להביא מכספי הפדיון בהמה מכל סוג, גודל או מספר, בעוד שרבי חולק וקובע כי יש להביא בהמה הזהה בתכונותיה ובמספרה לבהמה המקורית.

כאשר אדם נודר להביא "אחד משוריי”, חלה קדושה על השור המעולה ועל הבינוני בשל הספק. רבא בר עולא מבחין כי בלשון "שור משוריי” הכוונה היא בהכרח לשור המשובח ביותר, קביעה המעלה קושי אל מול הכללים הנהוגים בדיני מכירות, שם הגדרת הנכס הנמכר נוטה להקל על המוכר.

המשנה מונה נדרים שונים, כגון "הרי עלי זהב למקדש” או "הרי עלי יין”, ומפרטת את הכמויות המדויקות הנדרשות כדי לקיים כל חובה. לאחר מכן, הגמרא מנתחת ומבהירה את פסיקות המשנה בכל אחד מהמקרים המוזכרים.

מחלוקת קיימת בין רבי לחכמים בנוגע לכמות השמן המינימלית הנדרשת לנדר – האם מדובר בלוג אחד או בשלושה. החכמים שבאו לפני לרב פפא הציעו ששורש מחלוקתם טמון בשיטות הדרשה שלהם: האם ללמוד הן את הכלל והן את פרטיו ממקור חיצוני אחד (דון מינה ומינה), או ללמוד את הכלל ממקור אחד בעוד שהפרטים נלמדים מהעניין עצמו (דון מינה ואוקי באתרה). רב פפא הציע סברא חלופית להבנת המחלוקת – האם לומדים את עיקר הדין ממנחה או מנסכים – אך בסופו של דבר הודה שדבריו אינם נכונים לאחר שרב הונא בריה דרב נתן הביא ברייתא שהפריכה את הסברו.

בנוגע לשווי המינימלי של מי שנדר להביא בעל חיים ספציפי למקדש, ההלכה קובעת כי מינים שונים דורשים הוצאות מינימום שונות כדי לצאת ידי חובה.