הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

המשנה מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בנוגע למחשבה בשעת השחיטה להשאיר את הדם או את האיברים המיועדים להקטרה עד למחר. לדעת רבי יהודה, מחשבה זו פוסלת את הקרבן, ואילו לדעת חכמים אינה פוסלת, משום שאין מחשבה בקשר ל”אכילה”.

המשנה מבהירה כי רק סוגים מסוימים של מחשבות פוסלות את הקרבן: מחשבה "חוץ לזמנה”, "חוץ למקומה”, או "שלא לשמה בחטאת ובקרבן פסח. המשנה מונה מספר דוגמאות למחשבות שאינן פוסלות את הקרבן, כגון, מחשבה שאדם טמא או ערל יאכל את הבשר, או שהדם יינתן על מזבח הלא נכון.

עמדתו של רבי יהודה נלמדת בתחילה מן הפסוק בויקרא ז:טו "לא יניח ממנו עד בקר” המתייחס לאיסור השארת הבשר מעבר לזמן המיועד (נותר). אולם הגמרא דוחה את הלימוד הזה, שכן אין הוא יכול לשמש מקור למחשבת "חוץ למקומה” וגם כי כתוב בברייתא כי מקורו של רבי יהודה הוא בסברה: אם פעולה של השארת הדם מעבר לזמן או למקום פוסלת את הקרבן, אזי גם מחשבה לעשות כן צריכה לפסול.

רבי יהודה אינו מרחיב את סברתו לשאר המקרים המובאים במשנה, כגון אכילה על ידי אדם טמא או ערל, משום שאפילו אם המעשים הללו יבוצעו בפועל, הקרבן עצמו לא ייפסל. הגמרא מנתחת כל אחד מהמקרים המוזכרים במשנה ומסבירה מדוע אף אחד מהם אינו פוסל את הקרבן.

רבי אבא מסביר שאף על פי שרבי יהודה פוסל קרבן כאשר ישנה כוונה להשאיר את הדם עד למחרת, אם לאחר מכן מתווספת מחשבת פיגול, כגון כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו, הקרבן הופך לפיגול, למרות המחשבה הפוסלת הקודמת. רבא מנסה להביא ראיה לדבריו של רבי אבא, אך ראייתו נדחית. רב הונא מקשה על דברי רבי אבא, והקושיה נותרת ללא פתרון.

רב חסדא מביא שתי אמירות, שכל אחת מהן רבא מנסה להוכיח, אך ההוכחות נדחות. הראשונה קובעת שאם אדם מתכוון שאנשים טמאים יאכלו את הקרבן ביום שלמחרת, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, אף על פי שטמאים אסורים באכילתו כבר עכשיו. השנייה עוסקת בקרבן פסח שלא נצלה, או בקרבן תודה שלא הובאו עמו לחמי תודה. אף על פי שבשר הקרבנות הללו אסור באכילה במצב זה, אם אדם טמא אוכל מהם, הוא חייב כרת.

בית שמאי ובית הלל חלוקים לגבי מספר מינימלי של מתנות דם הנדרשות על המזבח בקרבן חטאת. שניהם מסכימים שבכל הקרבנות הניתנים על המזבח החיצון, מלבד החטאת, אם ניתנה מתנה אחת בלבד, הקרבן כשר. אולם הם חלוקים לגבי קרבן החטאת: בית שמאי סוברים שיש צורך לפחות בשתי מתנות, ובית הלל סוברים שמתנה אחת מספיקה.

במקרה שבו נדרשת רק מתנה אחת, אם המתנה הראשונה נעשתה כראוי ובמהלך המתנה השנייה הייתה מחשבת פיגול (כלומר, כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו), הקרבן אינו נפסל. אך אם המתנה הראשונה נעשתה עם מחשבת פיגול והמתנה השנייה נעשתה כראוי, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, שכן המחשבה הפוסלת הייתה במהלך הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר.

לעומת זאת, בקרבנות הניתנים על המזבח הפנימי, כל המתנות נחשבות חיוניות. לכן, אם במהלך חלק מהמתנות בלבד ישנה מחשבה פסולה, כגון כוונה לאכול או להקטיר את הבשר לאחר זמנו, הקרבן נפסל, אך אינו נחשב לפיגול ואין עליו חיוב כרת, משום שפיגול חל רק כאשר הכוונה הפסולה מלווה את כל הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר (אין מפגלים בחצי מתיר).

בזמן הקרבת קרבן הפסח, פקקו את הנקב שבקרקע העזרה כדי לוודא שכל הדם הנשפך ייאסף. רבי יהודה וחכמים נחלקו בטעם המנהג הזה. רבי יהודה אומר שהדם נאסף והוזרק על המזבח למקרה שחלק מהדם של הקרבנות נשפך ועדיין לא הוקרב על המזבח. חכמים מסבירים שהמטרה הייתה להראות את מסירותם של הכהנים, שעמדו עד ברכיהם בדם בזמן עבודתם במקדש.

על כל אחת מהדעות מקשה הגמרא. על דברי רבי יהודה שואלת הגמרא כיצד ייתכן שהדם כשר להקרבה אם לא נאסף בכלי שרת. לאחר פתרון קושיה זו, עולה שאלה נוספת: דם התמצית, שהוא הדם הפנימי הנשאר בגוף, עשוי לבטל את דם הנפש, שהוא הדם היוצא בשחיטה וראוי להקרבה. על דברי חכמים שואלת הגמרא האם הדם המצטבר יוצר חציצה בין רגלי הכהנים לרצפת העזרה, דבר שעלול לפסול את עבודתם. כמו כן שואלת האם הבגדים שהתלכלכו בדם נפסלים לשימוש בעבודת הכהונה. כל הקושיות הללו נפתרות בסופו של דבר.

רבי אליעזר וחכמים נחלקים האם מחשבת פיגול על דבר שאינו מיועד לאכילה או להקטרה, כגון מחשבה לאכול דבר שאינו נאכל או להקטיר דבר שאינו מוקטר, פוסלת את הקרבן. רבי אליעזר מחמיר, ואילו חכמים מקילים.

דיני פיגול חלים רק על חלקי הקרבן המיועדים לאכילה או להקטרה על המזבח. אם כהן חושב מחשבת פיגול, כגון לאכול או להקטיר חלק מהקרבן לאחר הזמן המותר, הקרבן נפסל רק אם המחשבה נוגעת לחלק המיועד לאכילה או להקטרה. חלקים שאינם נאכלים או שאינם מיועדים להקטרה, כגון העור, הגידים, הקרניים ודומיהם, אינם נחשבים לעניין פיגול. בקרבן נקבה, מחשבה על העובר, השליה או הביצים אינה פוסלת את הקרבן. אם הקרבן נעשה פיגול, אכילת חלב או ביצים ממנו אינה מחייבת כרת.

רבי אלעזר מוסיף שאף על פי שמחשבה על העובר או חלק דומה לו אינה פוסלת את הקרבן מצד עצמה, אם הקרבן עצמו נפסל מחמת מחשבה פסולה, גם חלקים אלו, כגון העובר, נחשבים כפיגול.

שלושה מקורות, כולל המשנה הנידונה, מובאים לתמוך בדעת רבי אלעזר. נעשות ניסיונות להפריך את דבריו, אך לבסוף רק דיוק מהמשנה שלנו מתקבל כהוכחה מכרעת לדבריו.

משנה בזבחים דף פ”ד ע”א מביאה מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים בנוגע לקרבן בעל מום שהוקרב בטעות על המזבח. רבי עקיבא סובר שאם כבר הונח על המזבח – אין מסלקים אותו. חכמים חולקים וסוברים שיש להסירו. הגמרא מגבילה את דברי רבי עקיבא בשלושה תנאים: ההלכה חלה רק על סוגים מסוימים של מומים; אם המום היה קיים לפני שהוקדש הקרבן – מסלקים אותו; וכן אם מדובר בנקבה שהוקדשה לעולה – מסלקים אותה. רבי זירא מקשה על ההגבלה השלישית מברייתא שהובאה קודם לכן בדיון על דברי רבי אליעזר. קושיה זו נפתרת בסופו של דבר.

כיצד ניתן להשתמש בפסוק "בכל קדש לא תגע” כדי ללמד, לדעת ריש לקיש, שאסור לאכול בשר קודשים בטומאה, כאשר פסוק זה נצרך לפי ריש לקיש ללמד על איסור טמא לאכול בשר קודשים לפני זריקת הדם? כדי ליישב את הקושי, הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לטמא שאכל בשר קודשים לפני זריקת הדם – האם הוא לוקה או לא. אביי ורבא נחלקים ביניהם לגבי היקף המחלוקת.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים גם בשאלה האם אדם שמעלה אברים של בהמה לא כשרה על גבי המזבח לוקה או לא. לאחר שמעלים קושיה על כך, מוסבר שלדעת כולם הדבר אסור, אך אין בו מלקות, שכן מדובר בלאו הנלמד מכלל עשה. המחלוקת היא בנושא אחר, אך דומה – האם העלאת חיה היא ביטול מצוות עשה, או שמא רק לא ניתן להביא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר.

שלוש גרסאות של שאלה מובאות בנוגע לשיריים: אם אדם פסול קיבל וזרק את הדם – האם הדבר פוסל את הקרבן, כלומר האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה ולזרוק אותו על המזבח? או, אם כוס עם הדם יצאה מחוץ לעזרה, האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה? או, אם השתמשו בכמה כוסות לאיסוף הדם, ואחת מהן שימשה לזריקה, האם ניתן לשפוך את הדם שבכוסות האחרות על יסוד המזבח כשיריים?

כיצד מאפשרת המשנה לתקן טעויות מסוימות? מדוע מוזכרים שלושה מקרים שונים כאלה במשנה – מה מיוחד בכל אחד מהם?

עולא אמר בשם ריש לקיש שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה, הדבר אסור (ביאה במקצת שמה ביאה). רבי הושעיא מקשה על דבריו ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

סיוע לדברי עולא מובא מברייתא העוסקת בסמיכה של אשם המצורע, הנעשית מחוץ לעזרה. אם היה מותר להכניס רק חלק מהגוף, ניתן היה לבצע את הסמיכה בתוך העזרה על ידי הכנסת הידיים בלבד. רב יוסף דוחה את הסיוע הזה – וישנן שתי גרסאות שונות כיצד הוא דחה אותו.

קושיה עולה על הברייתא שהובאה לתמוך בעולא: אם סמיכת האשם נדרשת מן התורה, ואם סמיכה צריכה להיעשות סמוך לשחיטה לפי דין תורה (תכף לסמיכה שחיטה), אז יש להתיר את הסמיכה בעזרה! רב אדא בר מתנא מתרץ את הקושיה, אך קיימות גרסאות שונות לגבי אופן התרוץ.

רבינא ורבין כל אחד מתרץ את הקושיה על דברי עולא בדרך שונה. רבינא סובר שהכנסת חלק מהגוף לעזרה אסורה רק בעונש מלקות, אך אין עליה עונש כרת. רבין טוען שהציטוט של עולא בשם ריש לקיש אינו מדויק, וריש לקיש דיבר על מלקות הניתנות למי שנוגע בקודשים. זהו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, כאשר כל אחד מהם מפרש את הפסוק "בכל קודש לא תגע” באופן שונה. רבי יוחנן סובר שהפסוק מתייחס לתרומה, ולא לקודשים.

כיצד ריש לקיש לומד מהפסוק את איסור הנגיעה בקודשים, הרי ידוע שהוא לומד ממנו את איסור אכילת קודשים (במחלוקת אחרת עם רבי יוחנן)? הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה.

אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן.

ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה).

עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, הדין יהיה זהה. אביי, לעומת זאת, מקשה על הסקת רב יוסף שתי קושיות.

נידונים מקרים שונים שבהם יש שילוב של מחשבת של חוץ לזמנו ומקומו, והשאלה היא האם יש עליהם עונש כרת או לא.

מדייקים דברים שונים מהמשפט במשנה שלפיו מחשבה על אכילה והקטרה אינן מצטרפות, וזאת כדי לענות על שאלות שהעלו רב אשי ורבא, וכן כדי להעלות סתירה פנימית במשנה עצמה. הסתירה נפתרת.

השחיטה מותרת גם בידי מי שאינם כהנים, נשים, עבדים ואפילו אדם טמא – בתנאי שאינם נוגעים בבעל החיים. לכן, מחשבת פיגול בזמן השחיטה עלולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול.

המשנה מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בנוגע למחשבה בשעת השחיטה להשאיר את הדם או את האיברים המיועדים להקטרה עד למחר. לדעת רבי יהודה, מחשבה זו פוסלת את הקרבן, ואילו לדעת חכמים אינה פוסלת, משום שאין מחשבה בקשר ל”אכילה”.

המשנה מבהירה כי רק סוגים מסוימים של מחשבות פוסלות את הקרבן: מחשבה "חוץ לזמנה”, "חוץ למקומה”, או "שלא לשמה בחטאת ובקרבן פסח. המשנה מונה מספר דוגמאות למחשבות שאינן פוסלות את הקרבן, כגון, מחשבה שאדם טמא או ערל יאכל את הבשר, או שהדם יינתן על מזבח הלא נכון.

עמדתו של רבי יהודה נלמדת בתחילה מן הפסוק בויקרא ז:טו "לא יניח ממנו עד בקר” המתייחס לאיסור השארת הבשר מעבר לזמן המיועד (נותר). אולם הגמרא דוחה את הלימוד הזה, שכן אין הוא יכול לשמש מקור למחשבת "חוץ למקומה” וגם כי כתוב בברייתא כי מקורו של רבי יהודה הוא בסברה: אם פעולה של השארת הדם מעבר לזמן או למקום פוסלת את הקרבן, אזי גם מחשבה לעשות כן צריכה לפסול.

רבי יהודה אינו מרחיב את סברתו לשאר המקרים המובאים במשנה, כגון אכילה על ידי אדם טמא או ערל, משום שאפילו אם המעשים הללו יבוצעו בפועל, הקרבן עצמו לא ייפסל. הגמרא מנתחת כל אחד מהמקרים המוזכרים במשנה ומסבירה מדוע אף אחד מהם אינו פוסל את הקרבן.

רבי אבא מסביר שאף על פי שרבי יהודה פוסל קרבן כאשר ישנה כוונה להשאיר את הדם עד למחרת, אם לאחר מכן מתווספת מחשבת פיגול, כגון כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו, הקרבן הופך לפיגול, למרות המחשבה הפוסלת הקודמת. רבא מנסה להביא ראיה לדבריו של רבי אבא, אך ראייתו נדחית. רב הונא מקשה על דברי רבי אבא, והקושיה נותרת ללא פתרון.

רב חסדא מביא שתי אמירות, שכל אחת מהן רבא מנסה להוכיח, אך ההוכחות נדחות. הראשונה קובעת שאם אדם מתכוון שאנשים טמאים יאכלו את הקרבן ביום שלמחרת, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, אף על פי שטמאים אסורים באכילתו כבר עכשיו. השנייה עוסקת בקרבן פסח שלא נצלה, או בקרבן תודה שלא הובאו עמו לחמי תודה. אף על פי שבשר הקרבנות הללו אסור באכילה במצב זה, אם אדם טמא אוכל מהם, הוא חייב כרת.

בית שמאי ובית הלל חלוקים לגבי מספר מינימלי של מתנות דם הנדרשות על המזבח בקרבן חטאת. שניהם מסכימים שבכל הקרבנות הניתנים על המזבח החיצון, מלבד החטאת, אם ניתנה מתנה אחת בלבד, הקרבן כשר. אולם הם חלוקים לגבי קרבן החטאת: בית שמאי סוברים שיש צורך לפחות בשתי מתנות, ובית הלל סוברים שמתנה אחת מספיקה.

במקרה שבו נדרשת רק מתנה אחת, אם המתנה הראשונה נעשתה כראוי ובמהלך המתנה השנייה הייתה מחשבת פיגול (כלומר, כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו), הקרבן אינו נפסל. אך אם המתנה הראשונה נעשתה עם מחשבת פיגול והמתנה השנייה נעשתה כראוי, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, שכן המחשבה הפוסלת הייתה במהלך הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר.

לעומת זאת, בקרבנות הניתנים על המזבח הפנימי, כל המתנות נחשבות חיוניות. לכן, אם במהלך חלק מהמתנות בלבד ישנה מחשבה פסולה, כגון כוונה לאכול או להקטיר את הבשר לאחר זמנו, הקרבן נפסל, אך אינו נחשב לפיגול ואין עליו חיוב כרת, משום שפיגול חל רק כאשר הכוונה הפסולה מלווה את כל הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר (אין מפגלים בחצי מתיר).

בזמן הקרבת קרבן הפסח, פקקו את הנקב שבקרקע העזרה כדי לוודא שכל הדם הנשפך ייאסף. רבי יהודה וחכמים נחלקו בטעם המנהג הזה. רבי יהודה אומר שהדם נאסף והוזרק על המזבח למקרה שחלק מהדם של הקרבנות נשפך ועדיין לא הוקרב על המזבח. חכמים מסבירים שהמטרה הייתה להראות את מסירותם של הכהנים, שעמדו עד ברכיהם בדם בזמן עבודתם במקדש.

על כל אחת מהדעות מקשה הגמרא. על דברי רבי יהודה שואלת הגמרא כיצד ייתכן שהדם כשר להקרבה אם לא נאסף בכלי שרת. לאחר פתרון קושיה זו, עולה שאלה נוספת: דם התמצית, שהוא הדם הפנימי הנשאר בגוף, עשוי לבטל את דם הנפש, שהוא הדם היוצא בשחיטה וראוי להקרבה. על דברי חכמים שואלת הגמרא האם הדם המצטבר יוצר חציצה בין רגלי הכהנים לרצפת העזרה, דבר שעלול לפסול את עבודתם. כמו כן שואלת האם הבגדים שהתלכלכו בדם נפסלים לשימוש בעבודת הכהונה. כל הקושיות הללו נפתרות בסופו של דבר.

רבי אליעזר וחכמים נחלקים האם מחשבת פיגול על דבר שאינו מיועד לאכילה או להקטרה, כגון מחשבה לאכול דבר שאינו נאכל או להקטיר דבר שאינו מוקטר, פוסלת את הקרבן. רבי אליעזר מחמיר, ואילו חכמים מקילים.

דיני פיגול חלים רק על חלקי הקרבן המיועדים לאכילה או להקטרה על המזבח. אם כהן חושב מחשבת פיגול, כגון לאכול או להקטיר חלק מהקרבן לאחר הזמן המותר, הקרבן נפסל רק אם המחשבה נוגעת לחלק המיועד לאכילה או להקטרה. חלקים שאינם נאכלים או שאינם מיועדים להקטרה, כגון העור, הגידים, הקרניים ודומיהם, אינם נחשבים לעניין פיגול. בקרבן נקבה, מחשבה על העובר, השליה או הביצים אינה פוסלת את הקרבן. אם הקרבן נעשה פיגול, אכילת חלב או ביצים ממנו אינה מחייבת כרת.

רבי אלעזר מוסיף שאף על פי שמחשבה על העובר או חלק דומה לו אינה פוסלת את הקרבן מצד עצמה, אם הקרבן עצמו נפסל מחמת מחשבה פסולה, גם חלקים אלו, כגון העובר, נחשבים כפיגול.

שלושה מקורות, כולל המשנה הנידונה, מובאים לתמוך בדעת רבי אלעזר. נעשות ניסיונות להפריך את דבריו, אך לבסוף רק דיוק מהמשנה שלנו מתקבל כהוכחה מכרעת לדבריו.

משנה בזבחים דף פ”ד ע”א מביאה מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים בנוגע לקרבן בעל מום שהוקרב בטעות על המזבח. רבי עקיבא סובר שאם כבר הונח על המזבח – אין מסלקים אותו. חכמים חולקים וסוברים שיש להסירו. הגמרא מגבילה את דברי רבי עקיבא בשלושה תנאים: ההלכה חלה רק על סוגים מסוימים של מומים; אם המום היה קיים לפני שהוקדש הקרבן – מסלקים אותו; וכן אם מדובר בנקבה שהוקדשה לעולה – מסלקים אותה. רבי זירא מקשה על ההגבלה השלישית מברייתא שהובאה קודם לכן בדיון על דברי רבי אליעזר. קושיה זו נפתרת בסופו של דבר.

כיצד ניתן להשתמש בפסוק "בכל קדש לא תגע” כדי ללמד, לדעת ריש לקיש, שאסור לאכול בשר קודשים בטומאה, כאשר פסוק זה נצרך לפי ריש לקיש ללמד על איסור טמא לאכול בשר קודשים לפני זריקת הדם? כדי ליישב את הקושי, הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לטמא שאכל בשר קודשים לפני זריקת הדם – האם הוא לוקה או לא. אביי ורבא נחלקים ביניהם לגבי היקף המחלוקת.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים גם בשאלה האם אדם שמעלה אברים של בהמה לא כשרה על גבי המזבח לוקה או לא. לאחר שמעלים קושיה על כך, מוסבר שלדעת כולם הדבר אסור, אך אין בו מלקות, שכן מדובר בלאו הנלמד מכלל עשה. המחלוקת היא בנושא אחר, אך דומה – האם העלאת חיה היא ביטול מצוות עשה, או שמא רק לא ניתן להביא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר.

שלוש גרסאות של שאלה מובאות בנוגע לשיריים: אם אדם פסול קיבל וזרק את הדם – האם הדבר פוסל את הקרבן, כלומר האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה ולזרוק אותו על המזבח? או, אם כוס עם הדם יצאה מחוץ לעזרה, האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה? או, אם השתמשו בכמה כוסות לאיסוף הדם, ואחת מהן שימשה לזריקה, האם ניתן לשפוך את הדם שבכוסות האחרות על יסוד המזבח כשיריים?

כיצד מאפשרת המשנה לתקן טעויות מסוימות? מדוע מוזכרים שלושה מקרים שונים כאלה במשנה – מה מיוחד בכל אחד מהם?

עולא אמר בשם ריש לקיש שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה, הדבר אסור (ביאה במקצת שמה ביאה). רבי הושעיא מקשה על דבריו ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

סיוע לדברי עולא מובא מברייתא העוסקת בסמיכה של אשם המצורע, הנעשית מחוץ לעזרה. אם היה מותר להכניס רק חלק מהגוף, ניתן היה לבצע את הסמיכה בתוך העזרה על ידי הכנסת הידיים בלבד. רב יוסף דוחה את הסיוע הזה – וישנן שתי גרסאות שונות כיצד הוא דחה אותו.

קושיה עולה על הברייתא שהובאה לתמוך בעולא: אם סמיכת האשם נדרשת מן התורה, ואם סמיכה צריכה להיעשות סמוך לשחיטה לפי דין תורה (תכף לסמיכה שחיטה), אז יש להתיר את הסמיכה בעזרה! רב אדא בר מתנא מתרץ את הקושיה, אך קיימות גרסאות שונות לגבי אופן התרוץ.

רבינא ורבין כל אחד מתרץ את הקושיה על דברי עולא בדרך שונה. רבינא סובר שהכנסת חלק מהגוף לעזרה אסורה רק בעונש מלקות, אך אין עליה עונש כרת. רבין טוען שהציטוט של עולא בשם ריש לקיש אינו מדויק, וריש לקיש דיבר על מלקות הניתנות למי שנוגע בקודשים. זהו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, כאשר כל אחד מהם מפרש את הפסוק "בכל קודש לא תגע” באופן שונה. רבי יוחנן סובר שהפסוק מתייחס לתרומה, ולא לקודשים.

כיצד ריש לקיש לומד מהפסוק את איסור הנגיעה בקודשים, הרי ידוע שהוא לומד ממנו את איסור אכילת קודשים (במחלוקת אחרת עם רבי יוחנן)? הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה.

אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן.

ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה).

עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, הדין יהיה זהה. אביי, לעומת זאת, מקשה על הסקת רב יוסף שתי קושיות.

נידונים מקרים שונים שבהם יש שילוב של מחשבת של חוץ לזמנו ומקומו, והשאלה היא האם יש עליהם עונש כרת או לא.

מדייקים דברים שונים מהמשפט במשנה שלפיו מחשבה על אכילה והקטרה אינן מצטרפות, וזאת כדי לענות על שאלות שהעלו רב אשי ורבא, וכן כדי להעלות סתירה פנימית במשנה עצמה. הסתירה נפתרת.

השחיטה מותרת גם בידי מי שאינם כהנים, נשים, עבדים ואפילו אדם טמא – בתנאי שאינם נוגעים בבעל החיים. לכן, מחשבת פיגול בזמן השחיטה עלולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול.

המשנה מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בנוגע למחשבה בשעת השחיטה להשאיר את הדם או את האיברים המיועדים להקטרה עד למחר. לדעת רבי יהודה, מחשבה זו פוסלת את הקרבן, ואילו לדעת חכמים אינה פוסלת, משום שאין מחשבה בקשר ל”אכילה”.

המשנה מבהירה כי רק סוגים מסוימים של מחשבות פוסלות את הקרבן: מחשבה "חוץ לזמנה”, "חוץ למקומה”, או "שלא לשמה בחטאת ובקרבן פסח. המשנה מונה מספר דוגמאות למחשבות שאינן פוסלות את הקרבן, כגון, מחשבה שאדם טמא או ערל יאכל את הבשר, או שהדם יינתן על מזבח הלא נכון.

עמדתו של רבי יהודה נלמדת בתחילה מן הפסוק בויקרא ז:טו "לא יניח ממנו עד בקר” המתייחס לאיסור השארת הבשר מעבר לזמן המיועד (נותר). אולם הגמרא דוחה את הלימוד הזה, שכן אין הוא יכול לשמש מקור למחשבת "חוץ למקומה” וגם כי כתוב בברייתא כי מקורו של רבי יהודה הוא בסברה: אם פעולה של השארת הדם מעבר לזמן או למקום פוסלת את הקרבן, אזי גם מחשבה לעשות כן צריכה לפסול.

רבי יהודה אינו מרחיב את סברתו לשאר המקרים המובאים במשנה, כגון אכילה על ידי אדם טמא או ערל, משום שאפילו אם המעשים הללו יבוצעו בפועל, הקרבן עצמו לא ייפסל. הגמרא מנתחת כל אחד מהמקרים המוזכרים במשנה ומסבירה מדוע אף אחד מהם אינו פוסל את הקרבן.

רבי אבא מסביר שאף על פי שרבי יהודה פוסל קרבן כאשר ישנה כוונה להשאיר את הדם עד למחרת, אם לאחר מכן מתווספת מחשבת פיגול, כגון כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו, הקרבן הופך לפיגול, למרות המחשבה הפוסלת הקודמת. רבא מנסה להביא ראיה לדבריו של רבי אבא, אך ראייתו נדחית. רב הונא מקשה על דברי רבי אבא, והקושיה נותרת ללא פתרון.

רב חסדא מביא שתי אמירות, שכל אחת מהן רבא מנסה להוכיח, אך ההוכחות נדחות. הראשונה קובעת שאם אדם מתכוון שאנשים טמאים יאכלו את הקרבן ביום שלמחרת, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, אף על פי שטמאים אסורים באכילתו כבר עכשיו. השנייה עוסקת בקרבן פסח שלא נצלה, או בקרבן תודה שלא הובאו עמו לחמי תודה. אף על פי שבשר הקרבנות הללו אסור באכילה במצב זה, אם אדם טמא אוכל מהם, הוא חייב כרת.

בית שמאי ובית הלל חלוקים לגבי מספר מינימלי של מתנות דם הנדרשות על המזבח בקרבן חטאת. שניהם מסכימים שבכל הקרבנות הניתנים על המזבח החיצון, מלבד החטאת, אם ניתנה מתנה אחת בלבד, הקרבן כשר. אולם הם חלוקים לגבי קרבן החטאת: בית שמאי סוברים שיש צורך לפחות בשתי מתנות, ובית הלל סוברים שמתנה אחת מספיקה.

במקרה שבו נדרשת רק מתנה אחת, אם המתנה הראשונה נעשתה כראוי ובמהלך המתנה השנייה הייתה מחשבת פיגול (כלומר, כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו), הקרבן אינו נפסל. אך אם המתנה הראשונה נעשתה עם מחשבת פיגול והמתנה השנייה נעשתה כראוי, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, שכן המחשבה הפוסלת הייתה במהלך הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר.

לעומת זאת, בקרבנות הניתנים על המזבח הפנימי, כל המתנות נחשבות חיוניות. לכן, אם במהלך חלק מהמתנות בלבד ישנה מחשבה פסולה, כגון כוונה לאכול או להקטיר את הבשר לאחר זמנו, הקרבן נפסל, אך אינו נחשב לפיגול ואין עליו חיוב כרת, משום שפיגול חל רק כאשר הכוונה הפסולה מלווה את כל הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר (אין מפגלים בחצי מתיר).

בזמן הקרבת קרבן הפסח, פקקו את הנקב שבקרקע העזרה כדי לוודא שכל הדם הנשפך ייאסף. רבי יהודה וחכמים נחלקו בטעם המנהג הזה. רבי יהודה אומר שהדם נאסף והוזרק על המזבח למקרה שחלק מהדם של הקרבנות נשפך ועדיין לא הוקרב על המזבח. חכמים מסבירים שהמטרה הייתה להראות את מסירותם של הכהנים, שעמדו עד ברכיהם בדם בזמן עבודתם במקדש.

על כל אחת מהדעות מקשה הגמרא. על דברי רבי יהודה שואלת הגמרא כיצד ייתכן שהדם כשר להקרבה אם לא נאסף בכלי שרת. לאחר פתרון קושיה זו, עולה שאלה נוספת: דם התמצית, שהוא הדם הפנימי הנשאר בגוף, עשוי לבטל את דם הנפש, שהוא הדם היוצא בשחיטה וראוי להקרבה. על דברי חכמים שואלת הגמרא האם הדם המצטבר יוצר חציצה בין רגלי הכהנים לרצפת העזרה, דבר שעלול לפסול את עבודתם. כמו כן שואלת האם הבגדים שהתלכלכו בדם נפסלים לשימוש בעבודת הכהונה. כל הקושיות הללו נפתרות בסופו של דבר.

רבי אליעזר וחכמים נחלקים האם מחשבת פיגול על דבר שאינו מיועד לאכילה או להקטרה, כגון מחשבה לאכול דבר שאינו נאכל או להקטיר דבר שאינו מוקטר, פוסלת את הקרבן. רבי אליעזר מחמיר, ואילו חכמים מקילים.

דיני פיגול חלים רק על חלקי הקרבן המיועדים לאכילה או להקטרה על המזבח. אם כהן חושב מחשבת פיגול, כגון לאכול או להקטיר חלק מהקרבן לאחר הזמן המותר, הקרבן נפסל רק אם המחשבה נוגעת לחלק המיועד לאכילה או להקטרה. חלקים שאינם נאכלים או שאינם מיועדים להקטרה, כגון העור, הגידים, הקרניים ודומיהם, אינם נחשבים לעניין פיגול. בקרבן נקבה, מחשבה על העובר, השליה או הביצים אינה פוסלת את הקרבן. אם הקרבן נעשה פיגול, אכילת חלב או ביצים ממנו אינה מחייבת כרת.

רבי אלעזר מוסיף שאף על פי שמחשבה על העובר או חלק דומה לו אינה פוסלת את הקרבן מצד עצמה, אם הקרבן עצמו נפסל מחמת מחשבה פסולה, גם חלקים אלו, כגון העובר, נחשבים כפיגול.

שלושה מקורות, כולל המשנה הנידונה, מובאים לתמוך בדעת רבי אלעזר. נעשות ניסיונות להפריך את דבריו, אך לבסוף רק דיוק מהמשנה שלנו מתקבל כהוכחה מכרעת לדבריו.

משנה בזבחים דף פ”ד ע”א מביאה מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים בנוגע לקרבן בעל מום שהוקרב בטעות על המזבח. רבי עקיבא סובר שאם כבר הונח על המזבח – אין מסלקים אותו. חכמים חולקים וסוברים שיש להסירו. הגמרא מגבילה את דברי רבי עקיבא בשלושה תנאים: ההלכה חלה רק על סוגים מסוימים של מומים; אם המום היה קיים לפני שהוקדש הקרבן – מסלקים אותו; וכן אם מדובר בנקבה שהוקדשה לעולה – מסלקים אותה. רבי זירא מקשה על ההגבלה השלישית מברייתא שהובאה קודם לכן בדיון על דברי רבי אליעזר. קושיה זו נפתרת בסופו של דבר.

כיצד ניתן להשתמש בפסוק "בכל קדש לא תגע” כדי ללמד, לדעת ריש לקיש, שאסור לאכול בשר קודשים בטומאה, כאשר פסוק זה נצרך לפי ריש לקיש ללמד על איסור טמא לאכול בשר קודשים לפני זריקת הדם? כדי ליישב את הקושי, הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לטמא שאכל בשר קודשים לפני זריקת הדם – האם הוא לוקה או לא. אביי ורבא נחלקים ביניהם לגבי היקף המחלוקת.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים גם בשאלה האם אדם שמעלה אברים של בהמה לא כשרה על גבי המזבח לוקה או לא. לאחר שמעלים קושיה על כך, מוסבר שלדעת כולם הדבר אסור, אך אין בו מלקות, שכן מדובר בלאו הנלמד מכלל עשה. המחלוקת היא בנושא אחר, אך דומה – האם העלאת חיה היא ביטול מצוות עשה, או שמא רק לא ניתן להביא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר.

שלוש גרסאות של שאלה מובאות בנוגע לשיריים: אם אדם פסול קיבל וזרק את הדם – האם הדבר פוסל את הקרבן, כלומר האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה ולזרוק אותו על המזבח? או, אם כוס עם הדם יצאה מחוץ לעזרה, האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה? או, אם השתמשו בכמה כוסות לאיסוף הדם, ואחת מהן שימשה לזריקה, האם ניתן לשפוך את הדם שבכוסות האחרות על יסוד המזבח כשיריים?

כיצד מאפשרת המשנה לתקן טעויות מסוימות? מדוע מוזכרים שלושה מקרים שונים כאלה במשנה – מה מיוחד בכל אחד מהם?

עולא אמר בשם ריש לקיש שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה, הדבר אסור (ביאה במקצת שמה ביאה). רבי הושעיא מקשה על דבריו ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

סיוע לדברי עולא מובא מברייתא העוסקת בסמיכה של אשם המצורע, הנעשית מחוץ לעזרה. אם היה מותר להכניס רק חלק מהגוף, ניתן היה לבצע את הסמיכה בתוך העזרה על ידי הכנסת הידיים בלבד. רב יוסף דוחה את הסיוע הזה – וישנן שתי גרסאות שונות כיצד הוא דחה אותו.

קושיה עולה על הברייתא שהובאה לתמוך בעולא: אם סמיכת האשם נדרשת מן התורה, ואם סמיכה צריכה להיעשות סמוך לשחיטה לפי דין תורה (תכף לסמיכה שחיטה), אז יש להתיר את הסמיכה בעזרה! רב אדא בר מתנא מתרץ את הקושיה, אך קיימות גרסאות שונות לגבי אופן התרוץ.

רבינא ורבין כל אחד מתרץ את הקושיה על דברי עולא בדרך שונה. רבינא סובר שהכנסת חלק מהגוף לעזרה אסורה רק בעונש מלקות, אך אין עליה עונש כרת. רבין טוען שהציטוט של עולא בשם ריש לקיש אינו מדויק, וריש לקיש דיבר על מלקות הניתנות למי שנוגע בקודשים. זהו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, כאשר כל אחד מהם מפרש את הפסוק "בכל קודש לא תגע” באופן שונה. רבי יוחנן סובר שהפסוק מתייחס לתרומה, ולא לקודשים.

כיצד ריש לקיש לומד מהפסוק את איסור הנגיעה בקודשים, הרי ידוע שהוא לומד ממנו את איסור אכילת קודשים (במחלוקת אחרת עם רבי יוחנן)? הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה.

אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן.

ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה).

עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, הדין יהיה זהה. אביי, לעומת זאת, מקשה על הסקת רב יוסף שתי קושיות.

נידונים מקרים שונים שבהם יש שילוב של מחשבת של חוץ לזמנו ומקומו, והשאלה היא האם יש עליהם עונש כרת או לא.

מדייקים דברים שונים מהמשפט במשנה שלפיו מחשבה על אכילה והקטרה אינן מצטרפות, וזאת כדי לענות על שאלות שהעלו רב אשי ורבא, וכן כדי להעלות סתירה פנימית במשנה עצמה. הסתירה נפתרת.

השחיטה מותרת גם בידי מי שאינם כהנים, נשים, עבדים ואפילו אדם טמא – בתנאי שאינם נוגעים בבעל החיים. לכן, מחשבת פיגול בזמן השחיטה עלולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול.