הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

מהן הקטגוריות העיקריות של הטרפות? עולא קובע כי שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני: נקובה, פסוקה, נטולה, חסורה, קרועה, דרוסה, נפולה ושבורה. חייא בר רב מציין כי ישנם שמונה מקרים מוגדרים בקטגוריית הנקובה, מניין המוציא מכלל פסול מרה שניקבה, שנחשבת טרפה רק לדעת רבי יוסי ברבי יהודה. עם זאת, רבי יצחק בר יוסף אמר משמו של רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. הוא מביא סימוכין לשיטת רבי יוסי מהקשר המקראי בספר איוב (טז:יג), שם מתאר איוב כי מרה שלו נשפכה לארץ, ואף על פי כן הוא הוסיף לחיות. חכמים השיבו על כך שמעשהו של איוב היה מעשה נסים, ואין לומדים הלכה ממעשה נסים.

שמועה נוספת של רבי יוחנן הובאה על ידי רבי יצחק בר יוסף בעניין הכבד: אם נשתייר ממנה פחות מכזית, הבהמה טרפה. מכיוון שלפי רבה בר בר חנה רבי יוחנן פוסק כסתם משנה, מתעוררת כאן סתירה, שהרי משנתנו קובעת כי הבהמה נטרפת רק אם ניטל הכבד לחלוטין ולא נשתייר ממנו כלום. הגמרא מיישבת זאת בכך שמדובר במחלוקת אמוראים לגבי שיטתו המדויקת של רבי יוחנן. שתי שמועות נוספות הובאו על ידי רבי יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן בעניין טרפות: מרה שניקבה והכבד סותם את הנקב, או קורקבן של עוף שניקב אך הכיס הפנימי שלו נותר שלם – בשני המקרים הבהמה כשרה.

רבא מציין כי הוושט מורכב משני קרומים שונים – חיצוני אדום ופנימי לבן. אם ניקב רק קרום אחד והשני נותר שלם, הבהמה כשרה. מהו הדין כאשר שני הקרומים ניקבו אך הנקבים אינם מכוונים זה כנגד זה? רב אשי קובע כי באיבר סטטי כמו הקורקבן, נקבים שאינם מכוונים זה כנגד זה כשרים משום שהשכבות אינן זזות ממקומן. לעומת זאת, באיבר דינמי כמו הוושט, אשר מתרחב, מתכווץ בזמן האכילה ודיבור, הנקבים עלולים להתאחד ולהתיישר זה מול זה, ולכן נקבים שאינם מכוונים בוושט פוסלים את הבהמה כטריפה. לפי גרסה אחת, מר זוטרא מצטט את רב פפא כאומר את ההפך הגמור, ולפי גרסה אחרת הוא מסכים עם רב אשי.

רבה מציין כי אין לוושט בדיקה לחשש דריסה (ספק דרוסה) מצידו החיצוני, שכן הוושט מבחוץ אדום וסימני דם לא יהיו ניכרים בו, אלא יש להפוך אותו ולבדוק אותו מבפנים. אם נמצא קוץ תקוע בתוך הוושט ויש נקב מצדו הפנימי אך לא ניכר נקב מצדו החיצוני, עולא פוסק שאין חוששים שמא הקוץ ניקב את הוושט לחלוטין והבריא, שכן דרכן של בהמות לרעות ולאכול קוצים מבלי לפסול את עצמן כטריפות.

האם תורבץ הוושט (החלק העליון שמחבר בין הלסת לוושט) נחשב מבחינה הלכתית כחלק מן הוושט? רב ושמואל נחלקו במעמדו. רב סובר שתורבץ הוושט נחשב מקום שחיטה, ולפיכך כל נקב חיצוני כלשהו, ואפילו במשהו, פוסל אותו כטריפה. שמואל חולק וסובר שאין זה מקום שחיטה, ועל כן אינו נפסל אלא אם כן נפסק ברובו. מחלוקת זו הגיעה לידי מעשה בשור של בני רב עוקבא, שבו השחיטה החלה בתורבץ הוושט והסתיימה בוושט עצמו. רבא הטיל על המקרה את חומרותיהם של רב ושל שמואל כאחד, וטרף את הבהמה. רבי אבא הפך את פסק דינו של רבא, והוכיח כי השור כשר לחלוטין לפי כל אחת מן השיטות בנפרד. שכן לדעת רב מקום תחילת השחיטה היה כשר, ולדעת שמואל החתך המועט בתורבץ הוושט לא טרף את הבהמה לפני שהושלמה השחיטה. כיוון שפסילתו של רבא נבעה מפסיקה בעלת סתירה לוגית פנימית שגרמה להפסד ממון על ידי השמדת בשר כשר, חייב אותו רבי אבא לשלם דמי שור לבעליו.

מהם המומים והחבלות הפוסלים את הבהמה משום טריפה? המשנה מונה קטגוריות שונות, כגון נקובת הוושט, פסוקת הגרגרת, ניקוב קרום המוח, ניקוב הלב לבית חללו, שבירת השדרה ופסיקת חוט השדרה, נטילת הכבד לחלוטין, וכן נקבים או קרעים שונים בריאה, בקיבה, במרה, במעיים הדקים ובכרס. הרשימה כוללת גם טראומות חיצוניות קשות, כגון נפילה מן הגג, שבירת רוב הצלעות או דריסה על ידי טורפים מסוימים. המשנה קובעת את כלל היסוד: כל בהמה שיש בה מום או פציעה שאין כמוה חיה – הרי היא טריפה.

ריש לקיש דורש את העיקרון שטרפה אינה חיה מן הפסוק "זאת החיה אשר תאכלו”, המלמד שרק בהמה המסוגלת לחיות מותרת באכילה, ואילו זו שאינה חיה – אסורה. לעומת זאת, השיטה החולקת סוברת שטריפה חיה, ולומדת מאותו הפסוק שסוג מסוים של חיה שמסוגלת לחיות מותר באכילה, ואילו חיה אחרת שמסוגלת לחיות (הטריפה) אסורה. עם זאת, לאחר שהגמרא דוחה הוכחה זו מן הפסוק, היא מביאה פסוק אחר לתמיכה בדעה שטריפה חיה: "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל”.

רשימת המשנה אינה כוללת את כל המקרים, שכן ישנם מקרים נוספים של טריפות – ארבעה הרמוזים בראשי התיבות בסג”ר, ועוד שבע שמועות אמוראיות המכונות "שב שמעתתא”. אף על פי שמקרים אלו לא נזכרו במפורש במשנה, ניתן ללמוד אותם מן הכלל המופיע בסופה, לפיו כל בהמה שאינה מסוגלת לחיות נחשבת לטריפה. עם זאת, כיצד ניתן ליישב את המסורת התנאית של דבי רבי ישמעאל המגבילה את רשימת הטרפות לשמונה עשרה בלבד? לאחר ניסיון כושל, הגמרא מיישבת את המניין לפי רבי ישמעאל על ידי הגדרת כל סוגי הנקבים כקטגוריה אחת רחבה וכל סוגי האיברים הפסוקים (חתוכים) כקטגוריה אחת נפרדת, ובכך היא מתאימה את המניין המחושב עם כל הטריפות המופיעות ברשימות השונות.

שלוש קושיות מועלות ממקורות תנאיים נגד שיטת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והן מיושבות. הקושיה הראשונה היא מהברייתא לגבי קרבן חטאת שנשחט מחוץ למקדש לעבודה זרה, והגמרא מיישבת זאת בהסבר שכיוון שהקרבן מביא כפרה לבעלים, הוא נחשב מבחינה הלכתית כרכושו שלו. הקושיא השנייה היא מהמשנה לגבי שניים האוחזים בסכין ואחד מהם שוחט לשם עבודה זרה, והקושיה השלישית היא מברייתא לגבי המטמא, המדמע או המנסך רכוש של חברו. הגמרא מיישבת קושיות אלו בהסבר שלאדם המחשב יש שותפות ממונית בחפץ.

הגמרא מציעה שהמחלוקת בין רב הונא לרב נחמן היא מחלוקת תנאית, ומביאה מחלוקת לגבי השאלה האם נוכרי יכול לאסור יין של יהודי על ידי ניסוכו לעבודה זרה. רב נחמן, לעומת זאת, דוחה את ההשוואה הזו, שכן יהודי שעושה מעשה כזה עושה זאת רק כדי להרגיז את חברו, ואין לו כוונה אמיתית לעבוד עבודה זרה. מספר קושיות מועלות נגד הסבר זה ממקורות תנאיים, אך הן מיושבות בהסבר שמדובר במקרים שבהם היהודי הוא משומד.

המשנה קובעת שאין לשחוט בהמה ישירות לתוך ימים, נהרות או כלים, משום שהדבר נראה לאחרים כאילו הוא זובח לעבודה זרה (מראית עין). עם זאת, מותר לשחוט לתוך עוגה של מים, ורבא מבהיר שמדובר במים עכורים. כמו כן, אין לשחוט ישירות לתוך גומא באף מקום, אך מאידך המשנה מתירה לעשות זאת בתוך ביתו. אביי ורבא מיישבים כל אחד את הסתירה הזו באופן שונה, ורבא דוחה את הסברו של אביי. רבא מסביר שאדם מותר לשחוט מחוץ לגומא בחצר הפרטית שלו כך שהדם שותת ויורד אליה כדי לשמור על ניקיון החצר. בשוק, אפילו מעשה זה אסור לחלוטין כדי למנוע העתקה של מנהגי המינים, ומי שעושה כן צריך לבדוק אחריו שמא נטה למינות. ברייתא מובאת כדי לסייע להסברו של רבא.

המשנה קובעת ששחיטת חולין לשם קרבן שיכול לבוא בנדר או בנדבה – כגון עולה, אשם תלוי או תודה – פוסלת את השחיטה, ואילו רבי שמעון מכשיר. חכמים חוששים שאנשים יראו זאת ויחשבו שמותר לשחוט קודשים מחוץ לבית המקדש. לעומת זאת, שחיטה לשם קרבנות שאינם יכולים לבוא בנדר או בנדבה, כמו חטאת, כשרה, מכיוון שאנשים יניחו שהשוחט רק אומר זאת מן השפה ולחוץ לשם אותו קרבן, אך אינו מתכוון באמת להקריב קודשים מחוץ למקדש.

מהן הקטגוריות העיקריות של הטרפות? עולא קובע כי שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני: נקובה, פסוקה, נטולה, חסורה, קרועה, דרוסה, נפולה ושבורה. חייא בר רב מציין כי ישנם שמונה מקרים מוגדרים בקטגוריית הנקובה, מניין המוציא מכלל פסול מרה שניקבה, שנחשבת טרפה רק לדעת רבי יוסי ברבי יהודה. עם זאת, רבי יצחק בר יוסף אמר משמו של רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. הוא מביא סימוכין לשיטת רבי יוסי מהקשר המקראי בספר איוב (טז:יג), שם מתאר איוב כי מרה שלו נשפכה לארץ, ואף על פי כן הוא הוסיף לחיות. חכמים השיבו על כך שמעשהו של איוב היה מעשה נסים, ואין לומדים הלכה ממעשה נסים.

שמועה נוספת של רבי יוחנן הובאה על ידי רבי יצחק בר יוסף בעניין הכבד: אם נשתייר ממנה פחות מכזית, הבהמה טרפה. מכיוון שלפי רבה בר בר חנה רבי יוחנן פוסק כסתם משנה, מתעוררת כאן סתירה, שהרי משנתנו קובעת כי הבהמה נטרפת רק אם ניטל הכבד לחלוטין ולא נשתייר ממנו כלום. הגמרא מיישבת זאת בכך שמדובר במחלוקת אמוראים לגבי שיטתו המדויקת של רבי יוחנן. שתי שמועות נוספות הובאו על ידי רבי יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן בעניין טרפות: מרה שניקבה והכבד סותם את הנקב, או קורקבן של עוף שניקב אך הכיס הפנימי שלו נותר שלם – בשני המקרים הבהמה כשרה.

רבא מציין כי הוושט מורכב משני קרומים שונים – חיצוני אדום ופנימי לבן. אם ניקב רק קרום אחד והשני נותר שלם, הבהמה כשרה. מהו הדין כאשר שני הקרומים ניקבו אך הנקבים אינם מכוונים זה כנגד זה? רב אשי קובע כי באיבר סטטי כמו הקורקבן, נקבים שאינם מכוונים זה כנגד זה כשרים משום שהשכבות אינן זזות ממקומן. לעומת זאת, באיבר דינמי כמו הוושט, אשר מתרחב, מתכווץ בזמן האכילה ודיבור, הנקבים עלולים להתאחד ולהתיישר זה מול זה, ולכן נקבים שאינם מכוונים בוושט פוסלים את הבהמה כטריפה. לפי גרסה אחת, מר זוטרא מצטט את רב פפא כאומר את ההפך הגמור, ולפי גרסה אחרת הוא מסכים עם רב אשי.

רבה מציין כי אין לוושט בדיקה לחשש דריסה (ספק דרוסה) מצידו החיצוני, שכן הוושט מבחוץ אדום וסימני דם לא יהיו ניכרים בו, אלא יש להפוך אותו ולבדוק אותו מבפנים. אם נמצא קוץ תקוע בתוך הוושט ויש נקב מצדו הפנימי אך לא ניכר נקב מצדו החיצוני, עולא פוסק שאין חוששים שמא הקוץ ניקב את הוושט לחלוטין והבריא, שכן דרכן של בהמות לרעות ולאכול קוצים מבלי לפסול את עצמן כטריפות.

האם תורבץ הוושט (החלק העליון שמחבר בין הלסת לוושט) נחשב מבחינה הלכתית כחלק מן הוושט? רב ושמואל נחלקו במעמדו. רב סובר שתורבץ הוושט נחשב מקום שחיטה, ולפיכך כל נקב חיצוני כלשהו, ואפילו במשהו, פוסל אותו כטריפה. שמואל חולק וסובר שאין זה מקום שחיטה, ועל כן אינו נפסל אלא אם כן נפסק ברובו. מחלוקת זו הגיעה לידי מעשה בשור של בני רב עוקבא, שבו השחיטה החלה בתורבץ הוושט והסתיימה בוושט עצמו. רבא הטיל על המקרה את חומרותיהם של רב ושל שמואל כאחד, וטרף את הבהמה. רבי אבא הפך את פסק דינו של רבא, והוכיח כי השור כשר לחלוטין לפי כל אחת מן השיטות בנפרד. שכן לדעת רב מקום תחילת השחיטה היה כשר, ולדעת שמואל החתך המועט בתורבץ הוושט לא טרף את הבהמה לפני שהושלמה השחיטה. כיוון שפסילתו של רבא נבעה מפסיקה בעלת סתירה לוגית פנימית שגרמה להפסד ממון על ידי השמדת בשר כשר, חייב אותו רבי אבא לשלם דמי שור לבעליו.

מהם המומים והחבלות הפוסלים את הבהמה משום טריפה? המשנה מונה קטגוריות שונות, כגון נקובת הוושט, פסוקת הגרגרת, ניקוב קרום המוח, ניקוב הלב לבית חללו, שבירת השדרה ופסיקת חוט השדרה, נטילת הכבד לחלוטין, וכן נקבים או קרעים שונים בריאה, בקיבה, במרה, במעיים הדקים ובכרס. הרשימה כוללת גם טראומות חיצוניות קשות, כגון נפילה מן הגג, שבירת רוב הצלעות או דריסה על ידי טורפים מסוימים. המשנה קובעת את כלל היסוד: כל בהמה שיש בה מום או פציעה שאין כמוה חיה – הרי היא טריפה.

ריש לקיש דורש את העיקרון שטרפה אינה חיה מן הפסוק "זאת החיה אשר תאכלו”, המלמד שרק בהמה המסוגלת לחיות מותרת באכילה, ואילו זו שאינה חיה – אסורה. לעומת זאת, השיטה החולקת סוברת שטריפה חיה, ולומדת מאותו הפסוק שסוג מסוים של חיה שמסוגלת לחיות מותר באכילה, ואילו חיה אחרת שמסוגלת לחיות (הטריפה) אסורה. עם זאת, לאחר שהגמרא דוחה הוכחה זו מן הפסוק, היא מביאה פסוק אחר לתמיכה בדעה שטריפה חיה: "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל”.

רשימת המשנה אינה כוללת את כל המקרים, שכן ישנם מקרים נוספים של טריפות – ארבעה הרמוזים בראשי התיבות בסג”ר, ועוד שבע שמועות אמוראיות המכונות "שב שמעתתא”. אף על פי שמקרים אלו לא נזכרו במפורש במשנה, ניתן ללמוד אותם מן הכלל המופיע בסופה, לפיו כל בהמה שאינה מסוגלת לחיות נחשבת לטריפה. עם זאת, כיצד ניתן ליישב את המסורת התנאית של דבי רבי ישמעאל המגבילה את רשימת הטרפות לשמונה עשרה בלבד? לאחר ניסיון כושל, הגמרא מיישבת את המניין לפי רבי ישמעאל על ידי הגדרת כל סוגי הנקבים כקטגוריה אחת רחבה וכל סוגי האיברים הפסוקים (חתוכים) כקטגוריה אחת נפרדת, ובכך היא מתאימה את המניין המחושב עם כל הטריפות המופיעות ברשימות השונות.

שלוש קושיות מועלות ממקורות תנאיים נגד שיטת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והן מיושבות. הקושיה הראשונה היא מהברייתא לגבי קרבן חטאת שנשחט מחוץ למקדש לעבודה זרה, והגמרא מיישבת זאת בהסבר שכיוון שהקרבן מביא כפרה לבעלים, הוא נחשב מבחינה הלכתית כרכושו שלו. הקושיא השנייה היא מהמשנה לגבי שניים האוחזים בסכין ואחד מהם שוחט לשם עבודה זרה, והקושיה השלישית היא מברייתא לגבי המטמא, המדמע או המנסך רכוש של חברו. הגמרא מיישבת קושיות אלו בהסבר שלאדם המחשב יש שותפות ממונית בחפץ.

הגמרא מציעה שהמחלוקת בין רב הונא לרב נחמן היא מחלוקת תנאית, ומביאה מחלוקת לגבי השאלה האם נוכרי יכול לאסור יין של יהודי על ידי ניסוכו לעבודה זרה. רב נחמן, לעומת זאת, דוחה את ההשוואה הזו, שכן יהודי שעושה מעשה כזה עושה זאת רק כדי להרגיז את חברו, ואין לו כוונה אמיתית לעבוד עבודה זרה. מספר קושיות מועלות נגד הסבר זה ממקורות תנאיים, אך הן מיושבות בהסבר שמדובר במקרים שבהם היהודי הוא משומד.

המשנה קובעת שאין לשחוט בהמה ישירות לתוך ימים, נהרות או כלים, משום שהדבר נראה לאחרים כאילו הוא זובח לעבודה זרה (מראית עין). עם זאת, מותר לשחוט לתוך עוגה של מים, ורבא מבהיר שמדובר במים עכורים. כמו כן, אין לשחוט ישירות לתוך גומא באף מקום, אך מאידך המשנה מתירה לעשות זאת בתוך ביתו. אביי ורבא מיישבים כל אחד את הסתירה הזו באופן שונה, ורבא דוחה את הסברו של אביי. רבא מסביר שאדם מותר לשחוט מחוץ לגומא בחצר הפרטית שלו כך שהדם שותת ויורד אליה כדי לשמור על ניקיון החצר. בשוק, אפילו מעשה זה אסור לחלוטין כדי למנוע העתקה של מנהגי המינים, ומי שעושה כן צריך לבדוק אחריו שמא נטה למינות. ברייתא מובאת כדי לסייע להסברו של רבא.

המשנה קובעת ששחיטת חולין לשם קרבן שיכול לבוא בנדר או בנדבה – כגון עולה, אשם תלוי או תודה – פוסלת את השחיטה, ואילו רבי שמעון מכשיר. חכמים חוששים שאנשים יראו זאת ויחשבו שמותר לשחוט קודשים מחוץ לבית המקדש. לעומת זאת, שחיטה לשם קרבנות שאינם יכולים לבוא בנדר או בנדבה, כמו חטאת, כשרה, מכיוון שאנשים יניחו שהשוחט רק אומר זאת מן השפה ולחוץ לשם אותו קרבן, אך אינו מתכוון באמת להקריב קודשים מחוץ למקדש.

מהו מעמדה של בהמה שנשחטה לשם תופעות טבע כמו הרים, ימים או נהרות? המשנה קובעת שהשחיטה פסולה, אך מדייקים מלשון המשנה מהמשנה שהיא אינה אסורה בהנאה. הגמרא מקשה על כך מברייתא הקובעת ששחיטה כזו הופכת את הבהמה לזבחי מתים, האסורים בהנאה. אביי מיישב זאת ומחלק בין השוחט לשם תופעת הטבע הפיזית עצמה – דבר שרק פוסל את השחיטה – לבין השוחט לשם המלאך או האל של אותה תופעה (גדא), דבר האוסר אותה בהנאה.

האם אדם יכול לאסור רכוש של חברו על ידי מעשה עבודה זרה? רב הונא קובע שאם בהמת חברו רבוצה לפני עבודה זרה ואדם שוחט בה סימן אחד לשם עבודה זרה, הבהמה נאסרת. הוא מסתמך על דינו של עולא, שאף על פי שהמשתחווה לבהמת חברו לא אסרה, עשיית מעשה בגוף הבהמה אוסרת אותה.

מעלים קושי נגד רב הונא מברייתא העוסקת באדם השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה, ומחויב בשלוש חטאות שונות. אם הבהמה נאסרת כבר בסימן הראשון כפי שיטת רב הונא, סיום השחיטה לא אמור לחייב משום שחוטי חוץ, שהרי הוא רק שוחט בהמה פסולה שאינה נחשבת עוד כקרבן. הגמרא מציעה שני תירוצים – העמדת המקרה בחטאת העוף במקרה שהשוחט מפרש שכוונתו לעבודה זרה תחול רק בגמר הזביחה, או בשחיטת עוף כשחצי קנה שלה כבר היה פגום ובמקרה זה השחיטה הושלמה במעשה קטן אחד.

רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק חולקים על רב הונא ומדגישים שוב את הכלל הקבוע שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו על ידי עשיית מעשה בחפץ. קושיא מועלת נגד שיטה זו מתוך הברייתא המובאת לעיל לפי הפירוש שנאמר עליה.