הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו במקרה שבו נתנו שמן על הקומץ של מנחת חוטא, שאינה אמורה להתערב בשמן. רבי יוחנן פוסל, אך ריש לקיש אינו פוסל, שכן הוא סובר שאין לערב את השמן עם המנחה לפני נטילת הקומץ, אך הקומץ עצמו יכול (ואף ראוי) להתערב במעט שמן. רבי יוחנן מביא מקור תנאי להקשות על עמדתו של ריש לקיש, אך הקושי מיושב.

רבא שואל שאלה לגבי קומץ שחלק מהשמן שבו נספג בתוך חתיכת עץ. האם ניתן להקטיר את שניהם יחד כדי להבטיח שכל שמן הקומץ יוקטר, או שמא הדבר לא יועיל כיוון שהעץ נפרד לגמרי מהקומץ? רבינא מקשה על רבא שהרי הנושא כבר ידוע כמחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש. אך הם מסבירים מדוע השאלה יכולה להישאל לשתי השיטות.

המשנה מסבירה מה לעשות בשלושה מקרים שונים של תערובות מנחות שהיו בשלבים שונים – או שתי מנחות לפני שנקמץ הקומץ, או קומץ עם מנחה אחרת שטרם נקמץ ממנה קומץ, או קומץ שנתערב בשיריים.

רב חסדא ורבי חנינא נחלקו בתוך שיטת רבי יהודה ש”מין במינו אינו בטל”, כפי שהובנה על ידי רבי חייא, שדברים נחשבים לאותו המין אם מצבו של האחד יכול להשתנות ולהיות כמו השני. רב חסדא אומר שהדבר נקבע לפי המין המבטל, ורבי חנינא אומר לפי המין המתבטל. שלושת המקרים במשנתנו ומקור רביעי לגבי מצה מובאים כקושיות על אחת או שתי הדעות, אך כולן מיושבות.

רב מרדכי מחזיר את הפרשנות המקורית להגבלתו של שמואל על המשנה בשקלים ז:ז – דהיינו, שבית דין התיר לכהנים להשתמש במלח של המקדש לצורך המלחת קרבנותיהם (להקטרה על המזבח), אך לא לצורך המלחת בשר הקרבנות לאכילה. פסיקה זו של בית הדין נקבעה לפי דעתו של בן בוכרי, הסובר שכהנים אינם חייבים בתשלום מחצית השקל המשמש לקניית קרבנות הציבור במקדש. מכיוון שהם לא השתתפו בתשלום, ניתן היה להניח שאינם רשאים ליהנות ממלח המקדש; לכן בא בית הדין והתנה שהדבר מותר.

המשנה בשקלים מציינת עוד שהכהנים יכלו להשתמש בעצי המקדש עבור קרבנותיהם הפרטיים. המקור לכך נלמד מויקרא א:ח, שם מוזכרים העצים "אשר על האש אשר על המזבח”. המילים "על המזבח” נחשבות מיותרות (יתור לשון), ומכאן שהעצים יש להם את אותו מעמד של המזבח עצמו, שהוא בא מרכוש הציבור. רבי אלעזר בן שמוע לומד זאת באופן שונה, וקובע כי זה דומה למזבח שזה שהמזבח נבנה באמצעות אבנים שמעולם לא נעשה בהם שימוש (שלא נעבדה בהם עבודה). דרישה זו שוללת מאנשים פרטיים להביא עצים מבתיהם. כיוון שכך, הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין שתי הדעות? התשובה היא שלפי הדעה האחרונה העצים חייבים להיות חדשים לגמרי ושמעולם לא נעשה בהם שימוש, בעוד שלפי הדעה הראשונה אין זה הכרחי.

אם קומץ, המכיל לוג אחד של שמן, מתערבב במנחת כהן או במנחת נסכים, המכילות שלושה לוגים של שמן, קיימת מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה. הם חלוקים בשאלה האם ניתן להקטיר את התערובת על המזבח או שמא העירוב פוסל את שני הקרבנות. החשש הוא שהשמן מהמנחה מתווסף לקומץ ובכך פוסל את שניהם; הקומץ יכיל כמות מופרזת של שמן, בעוד המנחה תישאר עם כמות חסרה.

הגמרא מצטטת משנה בזבחים עז ע”ב, העוסקת במחלוקת בין חכמים לרבי יהודה בשאלה האם שני מינים דומים (מין במינו) מבטלים זה את זה או לא. רבי יוחנן מסביר ששני הצדדים לומדים את עמדותיהם מעבודת יום הכיפורים, שבה דם הפר ודם השעיר מתערבבים. למרות שנפח דם הפר גדול מדם השעיר, התערובת נחשבת כדם פר וגם כדם שעיר, ולא מתבטל דם השעיר בדפ הפר. חכמים לומדים מכך שדברים העולים למזבח אינם מבטלים זה את זה, ללא קשר לסוגם. לעומת זאת, רבי יהודה לומד שדם אינו מבטל דם כיוון שהם מאותו סוג (מין במינו) ועל פי זה סובר שמין במינו אינו בטל. הגמרא מעלה קשיים על שתי הדרשות, והן נותרות ללא הכרעה.

נראה כי דעתו של רבי יהודה במשנתנו עומדת בסתירה לפסיקתו במשנה בזבחים, שהרי אם שני מינים דומים אינם מבטלים זה את זה, אז השמן של המנחה לא אמור להתבטל (או להיבלע) בתוך הקומץ! רבא מיישב את הסתירה ומסביר שמקרה זה הוא יוצא מן הכלל, שכן הוא נחשב למצב שבו יש מין במינו ודבר אחר (הסולת) ובמקרה זה רואים את השמן בקומץ כאילו אינו והסולת מבטל את השמן מהמנחה ו”בולע” את זה בתוכו.

הברייתא מנתה בתחילה שני דברים הקרבים על המזבח ואינם טעונים מליחה: עצים ודם. אולם, הגמרא מקשה שהברייתא נראית כשיטת רבי, אך רבי עצמו סובר שדם טעון מליחה. לפיכך, הגמרא מגיהה את הטקסט, מסירה את ה”עצים” ומחליפה אותם ב”נסכים” (יין). ברייתא נוספת מובאת כסיוע לקריאה זו, אך היא מעוררת קושי משל עצמה שכן היא מונה יין, דם, עצים וקטורת כפטורים ממליחה. ברייתא זו אינה תואמת את שיטת רבי (המחייב מליחה בעצים) ולא את שיטת חכמים (המחייבים מליחה בקטורת). לסיכום, הגמרא קובעת שברייתא זו תואמת את דעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, המשתמש בדרך סיווג שונה להגדרת מנחה, ולכן כולל רק פריטים הדומים למנחה במאפיינים אלו.

שאלה נוספת הועלתה בנוגע לברייתא במנחות דף כ. אם דם נשלל ממליחה רק מכוח דרשה, משתמע שללא הפסוק היה ניתן למלוח אותו. אולם, לפי זעירי, דם שנמלח נפסל למזבח; אם כן, המליחה אמורה להיות בלתי אפשרית גם ללא הדרשה? כדי ליישב את הקושי, מבחינה הגמרא בין מליחה במעט מלח לבין מליחה במלח מרובה. מכאן עולה הדיון לגבי מעמדו של דם שנמלח או דם שהקריש: האם הוא כשר למזבח, וממילא האם חל עליו איסור כרת האוכלו?

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את מילות הפסוק העוסק במליחה, ומפיקה מכך הלכות שונות לגבי תהליך המליחה – באיזה סוג מלח משתמשים, מהי הכמות הנדרשת, כיצד היא מתבצעת וכדומה.

ברייתא נוספת מסבירה שאם נמצא מלח על גבי איבר של קרבן, יש לו מעמד של קודש והוא כפוף להלכות מעילה, אך אם נמצא על הכבש או על גג המזבח, אין בו מעמד זה.

המשנה בשקלים קובעת שהחכמים התירו לכהנים ליהנות ממלח של המקדש. שמואל מסביר שהיתר זה חל רק על קרבנותיהם של הכהנים ולא על אכילתם. הגמרא מנתחת האם כוונתו של שמואל הייתה שהמלח מותר רק להקרבה עצמה על המזבח אך אסור לתבל בשר שהכהנים אוכלים, או שמא הוא מותר לתיבול בשר הקרבן שלהם אך אסור לשימוש עם חולין. הגמרא מסיקה בתחילה שמאחר שהכהנים הותרו אפילו להשתמש במלח המקדש לעיבוד עורות בהמה, ודאי שהם רשאים להשתמש בו כדי לתבל את בשר הקודש שהם אוכלים. לפי גישה זו, הגבלתו של שמואל מוציאה רק שימוש במלח לאכילת חולין. דבר זה נתמך גם על ידי סברא – שאם קרבנו של ישראל נמלח במלח המקדש, ודאי שגם קרבנו של כהן יימלח בו, ומכאן שתקנת בית הדין הייתה חייבת לעסוק במשהו אחר. אולם, רב מרדכי מציע קריאה חלופית שיכולה להחזיר את האפשרות הראשונה: שבית הדין התיר מלח רק לצורך ההקרבה על המזבח אך אסר אותו לבשר שהכהנים אוכלים. הוא מסביר שתקנת המשנה הייתה נחוצה במיוחד לפי שיטתו של בן בוכרי, כפי שיבואר בהמשך.

רב הסביר כי הפרטים שהם מעכבים הקרבנות ומנחות הם דווקא אלו שחוזרים ונשנים (מופיעים פעמיים) בתורה. רב הונא מקשה על קביעה זו מהדין של מליחת הקרבן; הן רבי יהודה והן רבי שמעון פוסקים שהמליחה מעכבת, אף על פי שהציווי אינו מופיע פעמיים. שני תירוצים הוצעו ליישוב הקושי. רב יוסף מציע שאולי רב סובר כפי התנא של משנתנו, הסובר שמליחה אינה מעכבת. תשובה אפשרית נוספת היא שהמליחה היא חריג לכלל כיוון שהמילה "ברית” מופיעה בפסוק, מה שמעיד על היותה חיונית ללא קשר לחזרה.

הגמרא מקשה על עצם הקושיה המקורית, ומציינת שהמילה "מלח” דווקא כן חוזרת ונשנית בויקרא ב:יג. הגמרא משיבה ומסבירה שהכפילות באותו פסוק נצרכת לדרשות אחרות המופיעות בברייתא. הברייתא דורשת מן הפסוק כדי ללמד אילו פריטים מהקרבנות טעונים מלח ואילו לא – ומסיקה שבעוד שרוב הקרבנות טעונים מלח, העצים והדם אינם טעונים מלח. לאחר ציטוט הברייתא במלואה, הגמרא מעמיקה בחלקיה השונים של הברייתא ומנתחת כל קטע כדי להבין טוב יותר את הלוגיקה העומדת בבסיס הריבויים והמיעוטים הללו.

מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון האם יציקת השמן במנחה טעונה כהן מבוססת על דרכים שונות בפרשנות הפסוקים בויקרא ב, א-ב. חכמים סוברים שחובת הכהן מוזכרת רק מפעולת הקמיצה ואילך, מה שמאפשר למי שאינו כהן לבצע את היציקה ובלילת השמן. רבי שמעון, לעומת זאת, רואה בלשון החיבור שבפסוק מקשר המאחד את התהליך כולו, מה שמחייב כהן בכל שלב. בתחילה הציעה הגמרא שנימוקו של רבי שמעון מבוסס על הכלל "מקרא נדרש לפניו ולאחריו”, אך לאחר שהראתה שבעניין אחר רבי שמעון לא השתמש בעיקרון זה, הוסבר כי האות וי”ו היא שמחברת את החלק הקודם אל הכהן.

רב מסביר כי הופעת המילים "תורה” ו”חוקה” בפסוק מסמלת שכישלון בביצוע פרט מסוים בדיוק כפי שתואר מעכב את הקרבן כולו. דרך סדרת קושיות מנזיר, תודה, מצורע ועבודת יום הכיפורים, הגמרא מתקנת הבנתם בדבריו: אם נעשה שימוש באחד המונחים, הדבר מעיד שמדובר בפרט מעכב. עם זאת, לאחר העלאת קושי מכלל הקרבנות, הם מתקנים את דברי רב עוד פעם: המילה "חוקה” הוא האינדיקטור העיקרי לעיכוב, בעוד שהמונח "תורה” לבדו אינו כזה.

חזרה על עניין משמשת כסימן נוסף לעיכוב בעיני רב, הטוען שכאשר התורה חוזרת על נושא מספר פעמים, זהו דגש על כך שהפרט מעכב. הוא חולק על שמואל בשאלה האם הכרחי שהקמיצה תתבצע ביד דווקא. רב מחשיב את השיטה כמעכבת משום שהיא חוזרת בהקשר של חנוכת המשכן. שמואל, לעומת זאת, סובר שאירוע היסטורי חד-פעמי אינו מהווה מקור מחייב לדורות הבאים.

קושי מועלה נגד העיקרון של רב שאם התורה מזכירה דבר פעמיים, זה מעכב, שהרי פעולת ההגשה (הבאת המנחה למזבח) כתובה פעמיים בתורה ובכל זאת מופיעה במשנה כפרט שאינו מעכב. הגמרא משיבה ומסבירה שהאזכור השני נדרש למטרה אחרת – לקבוע את המיקום המדויק על המזבח אליו יש להביא את המנחה.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו במקרה שבו נתנו שמן על הקומץ של מנחת חוטא, שאינה אמורה להתערב בשמן. רבי יוחנן פוסל, אך ריש לקיש אינו פוסל, שכן הוא סובר שאין לערב את השמן עם המנחה לפני נטילת הקומץ, אך הקומץ עצמו יכול (ואף ראוי) להתערב במעט שמן. רבי יוחנן מביא מקור תנאי להקשות על עמדתו של ריש לקיש, אך הקושי מיושב.

רבא שואל שאלה לגבי קומץ שחלק מהשמן שבו נספג בתוך חתיכת עץ. האם ניתן להקטיר את שניהם יחד כדי להבטיח שכל שמן הקומץ יוקטר, או שמא הדבר לא יועיל כיוון שהעץ נפרד לגמרי מהקומץ? רבינא מקשה על רבא שהרי הנושא כבר ידוע כמחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש. אך הם מסבירים מדוע השאלה יכולה להישאל לשתי השיטות.

המשנה מסבירה מה לעשות בשלושה מקרים שונים של תערובות מנחות שהיו בשלבים שונים – או שתי מנחות לפני שנקמץ הקומץ, או קומץ עם מנחה אחרת שטרם נקמץ ממנה קומץ, או קומץ שנתערב בשיריים.

רב חסדא ורבי חנינא נחלקו בתוך שיטת רבי יהודה ש”מין במינו אינו בטל”, כפי שהובנה על ידי רבי חייא, שדברים נחשבים לאותו המין אם מצבו של האחד יכול להשתנות ולהיות כמו השני. רב חסדא אומר שהדבר נקבע לפי המין המבטל, ורבי חנינא אומר לפי המין המתבטל. שלושת המקרים במשנתנו ומקור רביעי לגבי מצה מובאים כקושיות על אחת או שתי הדעות, אך כולן מיושבות.

רב מרדכי מחזיר את הפרשנות המקורית להגבלתו של שמואל על המשנה בשקלים ז:ז – דהיינו, שבית דין התיר לכהנים להשתמש במלח של המקדש לצורך המלחת קרבנותיהם (להקטרה על המזבח), אך לא לצורך המלחת בשר הקרבנות לאכילה. פסיקה זו של בית הדין נקבעה לפי דעתו של בן בוכרי, הסובר שכהנים אינם חייבים בתשלום מחצית השקל המשמש לקניית קרבנות הציבור במקדש. מכיוון שהם לא השתתפו בתשלום, ניתן היה להניח שאינם רשאים ליהנות ממלח המקדש; לכן בא בית הדין והתנה שהדבר מותר.

המשנה בשקלים מציינת עוד שהכהנים יכלו להשתמש בעצי המקדש עבור קרבנותיהם הפרטיים. המקור לכך נלמד מויקרא א:ח, שם מוזכרים העצים "אשר על האש אשר על המזבח”. המילים "על המזבח” נחשבות מיותרות (יתור לשון), ומכאן שהעצים יש להם את אותו מעמד של המזבח עצמו, שהוא בא מרכוש הציבור. רבי אלעזר בן שמוע לומד זאת באופן שונה, וקובע כי זה דומה למזבח שזה שהמזבח נבנה באמצעות אבנים שמעולם לא נעשה בהם שימוש (שלא נעבדה בהם עבודה). דרישה זו שוללת מאנשים פרטיים להביא עצים מבתיהם. כיוון שכך, הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין שתי הדעות? התשובה היא שלפי הדעה האחרונה העצים חייבים להיות חדשים לגמרי ושמעולם לא נעשה בהם שימוש, בעוד שלפי הדעה הראשונה אין זה הכרחי.

אם קומץ, המכיל לוג אחד של שמן, מתערבב במנחת כהן או במנחת נסכים, המכילות שלושה לוגים של שמן, קיימת מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה. הם חלוקים בשאלה האם ניתן להקטיר את התערובת על המזבח או שמא העירוב פוסל את שני הקרבנות. החשש הוא שהשמן מהמנחה מתווסף לקומץ ובכך פוסל את שניהם; הקומץ יכיל כמות מופרזת של שמן, בעוד המנחה תישאר עם כמות חסרה.

הגמרא מצטטת משנה בזבחים עז ע”ב, העוסקת במחלוקת בין חכמים לרבי יהודה בשאלה האם שני מינים דומים (מין במינו) מבטלים זה את זה או לא. רבי יוחנן מסביר ששני הצדדים לומדים את עמדותיהם מעבודת יום הכיפורים, שבה דם הפר ודם השעיר מתערבבים. למרות שנפח דם הפר גדול מדם השעיר, התערובת נחשבת כדם פר וגם כדם שעיר, ולא מתבטל דם השעיר בדפ הפר. חכמים לומדים מכך שדברים העולים למזבח אינם מבטלים זה את זה, ללא קשר לסוגם. לעומת זאת, רבי יהודה לומד שדם אינו מבטל דם כיוון שהם מאותו סוג (מין במינו) ועל פי זה סובר שמין במינו אינו בטל. הגמרא מעלה קשיים על שתי הדרשות, והן נותרות ללא הכרעה.

נראה כי דעתו של רבי יהודה במשנתנו עומדת בסתירה לפסיקתו במשנה בזבחים, שהרי אם שני מינים דומים אינם מבטלים זה את זה, אז השמן של המנחה לא אמור להתבטל (או להיבלע) בתוך הקומץ! רבא מיישב את הסתירה ומסביר שמקרה זה הוא יוצא מן הכלל, שכן הוא נחשב למצב שבו יש מין במינו ודבר אחר (הסולת) ובמקרה זה רואים את השמן בקומץ כאילו אינו והסולת מבטל את השמן מהמנחה ו”בולע” את זה בתוכו.

הברייתא מנתה בתחילה שני דברים הקרבים על המזבח ואינם טעונים מליחה: עצים ודם. אולם, הגמרא מקשה שהברייתא נראית כשיטת רבי, אך רבי עצמו סובר שדם טעון מליחה. לפיכך, הגמרא מגיהה את הטקסט, מסירה את ה”עצים” ומחליפה אותם ב”נסכים” (יין). ברייתא נוספת מובאת כסיוע לקריאה זו, אך היא מעוררת קושי משל עצמה שכן היא מונה יין, דם, עצים וקטורת כפטורים ממליחה. ברייתא זו אינה תואמת את שיטת רבי (המחייב מליחה בעצים) ולא את שיטת חכמים (המחייבים מליחה בקטורת). לסיכום, הגמרא קובעת שברייתא זו תואמת את דעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, המשתמש בדרך סיווג שונה להגדרת מנחה, ולכן כולל רק פריטים הדומים למנחה במאפיינים אלו.

שאלה נוספת הועלתה בנוגע לברייתא במנחות דף כ. אם דם נשלל ממליחה רק מכוח דרשה, משתמע שללא הפסוק היה ניתן למלוח אותו. אולם, לפי זעירי, דם שנמלח נפסל למזבח; אם כן, המליחה אמורה להיות בלתי אפשרית גם ללא הדרשה? כדי ליישב את הקושי, מבחינה הגמרא בין מליחה במעט מלח לבין מליחה במלח מרובה. מכאן עולה הדיון לגבי מעמדו של דם שנמלח או דם שהקריש: האם הוא כשר למזבח, וממילא האם חל עליו איסור כרת האוכלו?

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את מילות הפסוק העוסק במליחה, ומפיקה מכך הלכות שונות לגבי תהליך המליחה – באיזה סוג מלח משתמשים, מהי הכמות הנדרשת, כיצד היא מתבצעת וכדומה.

ברייתא נוספת מסבירה שאם נמצא מלח על גבי איבר של קרבן, יש לו מעמד של קודש והוא כפוף להלכות מעילה, אך אם נמצא על הכבש או על גג המזבח, אין בו מעמד זה.

המשנה בשקלים קובעת שהחכמים התירו לכהנים ליהנות ממלח של המקדש. שמואל מסביר שהיתר זה חל רק על קרבנותיהם של הכהנים ולא על אכילתם. הגמרא מנתחת האם כוונתו של שמואל הייתה שהמלח מותר רק להקרבה עצמה על המזבח אך אסור לתבל בשר שהכהנים אוכלים, או שמא הוא מותר לתיבול בשר הקרבן שלהם אך אסור לשימוש עם חולין. הגמרא מסיקה בתחילה שמאחר שהכהנים הותרו אפילו להשתמש במלח המקדש לעיבוד עורות בהמה, ודאי שהם רשאים להשתמש בו כדי לתבל את בשר הקודש שהם אוכלים. לפי גישה זו, הגבלתו של שמואל מוציאה רק שימוש במלח לאכילת חולין. דבר זה נתמך גם על ידי סברא – שאם קרבנו של ישראל נמלח במלח המקדש, ודאי שגם קרבנו של כהן יימלח בו, ומכאן שתקנת בית הדין הייתה חייבת לעסוק במשהו אחר. אולם, רב מרדכי מציע קריאה חלופית שיכולה להחזיר את האפשרות הראשונה: שבית הדין התיר מלח רק לצורך ההקרבה על המזבח אך אסר אותו לבשר שהכהנים אוכלים. הוא מסביר שתקנת המשנה הייתה נחוצה במיוחד לפי שיטתו של בן בוכרי, כפי שיבואר בהמשך.

רב הסביר כי הפרטים שהם מעכבים הקרבנות ומנחות הם דווקא אלו שחוזרים ונשנים (מופיעים פעמיים) בתורה. רב הונא מקשה על קביעה זו מהדין של מליחת הקרבן; הן רבי יהודה והן רבי שמעון פוסקים שהמליחה מעכבת, אף על פי שהציווי אינו מופיע פעמיים. שני תירוצים הוצעו ליישוב הקושי. רב יוסף מציע שאולי רב סובר כפי התנא של משנתנו, הסובר שמליחה אינה מעכבת. תשובה אפשרית נוספת היא שהמליחה היא חריג לכלל כיוון שהמילה "ברית” מופיעה בפסוק, מה שמעיד על היותה חיונית ללא קשר לחזרה.

הגמרא מקשה על עצם הקושיה המקורית, ומציינת שהמילה "מלח” דווקא כן חוזרת ונשנית בויקרא ב:יג. הגמרא משיבה ומסבירה שהכפילות באותו פסוק נצרכת לדרשות אחרות המופיעות בברייתא. הברייתא דורשת מן הפסוק כדי ללמד אילו פריטים מהקרבנות טעונים מלח ואילו לא – ומסיקה שבעוד שרוב הקרבנות טעונים מלח, העצים והדם אינם טעונים מלח. לאחר ציטוט הברייתא במלואה, הגמרא מעמיקה בחלקיה השונים של הברייתא ומנתחת כל קטע כדי להבין טוב יותר את הלוגיקה העומדת בבסיס הריבויים והמיעוטים הללו.

מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון האם יציקת השמן במנחה טעונה כהן מבוססת על דרכים שונות בפרשנות הפסוקים בויקרא ב, א-ב. חכמים סוברים שחובת הכהן מוזכרת רק מפעולת הקמיצה ואילך, מה שמאפשר למי שאינו כהן לבצע את היציקה ובלילת השמן. רבי שמעון, לעומת זאת, רואה בלשון החיבור שבפסוק מקשר המאחד את התהליך כולו, מה שמחייב כהן בכל שלב. בתחילה הציעה הגמרא שנימוקו של רבי שמעון מבוסס על הכלל "מקרא נדרש לפניו ולאחריו”, אך לאחר שהראתה שבעניין אחר רבי שמעון לא השתמש בעיקרון זה, הוסבר כי האות וי”ו היא שמחברת את החלק הקודם אל הכהן.

רב מסביר כי הופעת המילים "תורה” ו”חוקה” בפסוק מסמלת שכישלון בביצוע פרט מסוים בדיוק כפי שתואר מעכב את הקרבן כולו. דרך סדרת קושיות מנזיר, תודה, מצורע ועבודת יום הכיפורים, הגמרא מתקנת הבנתם בדבריו: אם נעשה שימוש באחד המונחים, הדבר מעיד שמדובר בפרט מעכב. עם זאת, לאחר העלאת קושי מכלל הקרבנות, הם מתקנים את דברי רב עוד פעם: המילה "חוקה” הוא האינדיקטור העיקרי לעיכוב, בעוד שהמונח "תורה” לבדו אינו כזה.

חזרה על עניין משמשת כסימן נוסף לעיכוב בעיני רב, הטוען שכאשר התורה חוזרת על נושא מספר פעמים, זהו דגש על כך שהפרט מעכב. הוא חולק על שמואל בשאלה האם הכרחי שהקמיצה תתבצע ביד דווקא. רב מחשיב את השיטה כמעכבת משום שהיא חוזרת בהקשר של חנוכת המשכן. שמואל, לעומת זאת, סובר שאירוע היסטורי חד-פעמי אינו מהווה מקור מחייב לדורות הבאים.

קושי מועלה נגד העיקרון של רב שאם התורה מזכירה דבר פעמיים, זה מעכב, שהרי פעולת ההגשה (הבאת המנחה למזבח) כתובה פעמיים בתורה ובכל זאת מופיעה במשנה כפרט שאינו מעכב. הגמרא משיבה ומסבירה שהאזכור השני נדרש למטרה אחרת – לקבוע את המיקום המדויק על המזבח אליו יש להביא את המנחה.