הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

הגמרא ממשיכה בבירור המחלוקת בשאלה אם בכורות נתקדשו במדבר. לשיטת ריש לקיש הם לא נתקדשו עד שנכנסו לארץ, ואילו לשיטת רבי יוחנן הם נתקדשו כבר במדבר. רבי אלעזר מסביר שרבי יוחנן למד את עמדתו מהפסוק "לי יהיו” – בהווייתן יהו, כלומר שקדושתם עומדת בעינה ואינה פוקעת. את הפסוק "והיה כי יביאך… והעברת” מסביר רבי יוחנן כדרשת דבי רבי ישמעאל: עשה מצווה זו שבשבילה תירש ותיכנס לארץ. רב מרדכי אומר לרב אשי שבבית מדרשו שנאה המחלוקת בהיפוך גרסאות – רבי יוחנן אמר שלא קדשו (כלומר, שלא הוצרכו להיקדש מחדש) וריש לקיש אמר שקדשו, ורב אשי מבהיר שעיקרון ההסבר הוא אותו יסוד, אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו.

הגמרא מביאה שתי שאלות ששאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי. ראשית, לגבי ההפרש בין פירוט מניין הלויים (22,300) לבין סכומם הכולל (22,000), מסביר רבן יוחנן בן זכאי שאותם 300 לויים נוספים היו בכורים בעצמם, ואין בכור מפקיע בכור אחר, כפי שמוסיף אביי שדיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. שנית, לגבי ההפרש בין כסף הגבייה (מחצית השקל ל-601,550 איש ששווה 201 כיכר ו-11 מנה) לבין הכסף שאספו (100 כיכר ו-1,775 שקלים, שזה 101 כיכר ו-11 מנה), משיב רבן יוחנן בן זכאי שמשה רבנו גזבר נאמן ובקי בחשבונות היה, ומנה של קודש כפול היה. לאחר שני ניסיונות כושלים, מוכיח רב חסדא מפסוק מיחזקאל שמנה של קודש אכן היה כפול, והגמרא קובעת שלושה כללים במידות: מוסיפין על המידות, אין מוסיפין יתר על שתות, והשתות מבחוץ.

רבי חנינא מביא שלוש שאלות ששאל את רבי אליעזר בבית המדרש הגדול. בעניין ייחודם של פטרי חמורים לפדיון בשונה מסוסים וגמלים, מסביר רבי אליעזר כי זו גזירת הכתוב, וכן מפני שסייעו החמורים לישראל ביציאת מצרים, שכן כל אחד מישראל הוציא עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. לגבי שמות המקומות רפידים ושיטים, רבי אליעזר סובר שהם שמות מקומות כמשמעם, ואילו רבי יהושע דורשם כרמז להתנהגות: רפידים פירושו שריפו עצמן מדברי תורה, ושיטים פירושו שנתעסקו בדברי שטות וזנות.

המשנה קובעת כי פרה שילדה כמין חמור, או חמור שילדה כמין סוס, פטורה מן הבכורה, שכן הכפול של המילים "פטר חמור” מלמד שצריך שיהיה היולד חמור והנולד חמור. בעניין אכילה, ולד של בהמה טהורה שנדמה לבהמה טמאה מותר באכילה, ואילו ולד של בהמה טמאה שנדמה לבהמה טהורה אסור באכילה, על פי הכלל שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור.

הגמרא משווה בין משנתנו לבין משנה העוסקת ברחל שילדה כמין עז. רב יהודה לומד דין זה מהפסוק "אך בכור שור…” שצריך שיהיה הוא שור ובכורו שור (שהיולד והנולד יהיו מאותו המין), במקום להשתמש בפסוק המובא במשנתנו. הגמרא מסבירה את המחלוקת בין התנא של משנתנו לבין רבי יוסי הגלילי (שעל בסיס דבריו הסתמך רב יהודה) בשאלה אם הדרשות מופנות לקדושת דמים וממנה לומדים לקדושת הגוף, או להפך, ומבררת מה עושה כל אחד מהם עם הפסוק של חברו.

המשנה קובעת כי כוהנים ולויים פטורים מפטר חמור על בסיס קל וחומר: אם הם פטרו את הבכורים של ישראל במדבר, ההגיון מחייב שיפטרו את הבכורים של עצמם.

הגמרא מקשה על הנחת היסוד של המשנה, שכן הלויים עצמם לא פטרו את בכורי החמורים של בני ישראל – הם עצמם פטרו את בכורי ישראל הזכרים, והבהמות שלהם פטרו את בכורי החמורים של ישראל. שני תירוצים מוצעים ליישוב קושיה זו, על ידי אביי ורבא. אביי מתרץ שכוונת המשנה היא שבהמתם של הלויים פטרה את בהמתם של עצמם. רבא דוחה את הסברו של אביי משני טעמים: ראשית, המשנה משתמשת בפועל "פטרו”, המתייחס ללויים עצמם; שנית, אם אביי היה צודק, בכורי בהמה טהורה של לויים היו צריכים להיות פטורים מבכורה גם כן, אך משנה מפרשת שכוהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה ופטורים רק מפדיון בניהם (פדיון הבן) ומבכור חמור (פטר חמור). רבא מביא תירוץ משלו, ומסביר שהלויים פטרו את עצמם (בני האדם הבכורים שלהם) דרך קל וחומר ממה שהתרחש במדבר, שם הלויים פטרו את בכורי ישראל. כדי ללמוד את הפטור שלהם מבכור חמור (פטר חמור), הגמרא מצטטת פסוק המשווה בין בכורי אדם לבכורי בהמה טמאה ("את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה”), וקובעת שכל שפטור מבכורה של אדם פטור מפטר חמור.

רב ספרא מקשה ארבע קושיות על אביי ורבא: אם הפטור תלוי בחילוף של הלויים במדבר, מה לגבי אלו שלא היו מעורבים בפטור, כגון לוי שלא היו לו שה או שהיה פחות מבן חודש, או לווייה, או אהרן? כל הקושיות מתורצות. שלוש שאלות נוספות נשאלות ומיושבות, והן: המקור לכך שכוהנים נכללים בפטור זה, שהפטור הזה תקף לדורות, ושפדיון בכור חמור במדבר נעשה באופן ספציפי בשה בדיוק כפי שהוא לדורות.

רבי חנינא קובע ששה יחיד של לוי פטר כמה בכורי חמורים של בני ישראל במדבר. אביי מנסה להוכיח זאת מכך שהכתוב מציין כמה עודפי בכורי אדם היו בהשוואה ללויים, אך לא הזכיר עודף בהמות. לאחר דחיית הראיה של אביי, הגמרא מוכיחה זאת מהניסוח המדויק "ואת בהמת הלוים תחת בהמתם” – "בהמת” (יחיד) של הלויים תחת "בהמתם” (רבים) של בני ישראל, ורבא מציין שזה מתיישב עם דין משנה שאפשר לפדות בשה פעמים רבות, והגמרא מסבירה שדברי רבי חנינא באו לתת את הטעם לאותה משנה.

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בשאלה אם בכורות נתקדשו במדבר. רבי יוחנן טוען שנתקדשו כפי שניתן לראות בפסוק בשמות יג:ב ("קדש לי כל בכור”), ואילו ריש לקיש טוען שלא נתקדשו עד שנכנסו לארץ כפי שמופיע בפסוק בשמות יג:יב ("והיו כי יביאך… והעברת”). רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש משני מקורות תנאיים, אך שתי הקושיות על ריש לקיש מתורצות. לישנא אחרינא מציעה שהקושיה השנייה הובאה על ידי ריש לקיש כדי להקשות על עמדתו של רבי יוחנן. מקור שלישי מובא על ידי הגמרא כדי להוכיח את עמדתו של רבי יוחנן, אך רב נחמן בר יצחק מספק הסבר חלופי למקור כדי להתאימו לריש לקיש. אך לאחר קושיית רב פפא, הגמרא נאלצת לתקן קצת את שיטתו של ריש לקיש כי ברור שגם בתחילת השהייה במדבר, הבכורים התקדשו, ולפי ריש לקיש רק לאחר אותו אירוע (החלפת הבכורים בלויים), הפסיקו לקדשם עד כניסתם לארץ.

המשנה קובעת כי הלוקח עובר חמורו של נכרי, המוכר לו, המשתתף עמו, או המקבל ממנו והנותן לו בקיבולת – הולד פטור מן הבכורה. הגמרא שואלת מדוע הוצרכה המשנה לפרט את כל המקרים הללו, ומסבירה שכל מקרה נצרך לגופו: מקרה מכירה הוצרך כדי ללמד שאין קונסים אדם המפקיע בהמה מקדושה; מקרה שותפות הוצרך כדי לאפוקי מדברי רבי יהודה, הסובר ששותפות נכרי חייבת בבכורה; ומקרה קבלנות הוצרך כיוון שעיקר הבהמה היא של ישראל, ואם היינו פוטרים אותה מבכורה, היינו עלולים לחשוב שהדבר יגרום לאנשים לחשוב שגם בבהמה רגילה אין דין בכורה.

הגמרא שואלת מהי עמדתו של רבי יהודה לגבי מכירת עובר לנכרי, בהתחשב בכך שבמקום אחר הוא מתיר למכור בהמה שבורה. האם עובר נידון כבהמה שבורה כיוון שאינו מסוגל לעבוד, או שמא מכירת עובר אסורה כיוון שזהו דרכו הרגילה, לעומת שבורה שיש בה היכר כיוון שאין זו דרכה הרגילה? הגמרא מנסה תחילה להוכיח זאת מהמשנה, המזכירה שמכירת עובר אסורה מבלי להזכיר דעה חולקת. אך הצעה זו נדחית, כיוון שרבי יהודה חולק בבירור על חלק אחר במשנה ודבריו אינם מוזכרים שם, ולפיכך הראייה אינה מצליחה. לאחר מכן מובאת ברייתא המפרטת קנסות בעסקאות קבלנות כדי להראות שרבי יהודה אוסר. אך הגמרא דוחה ראייה זו ומבהירה שהקנס בברייתא מדבר כשהביא לו בהמה מעוברת לפטומה. בסופו של דבר, רב אשי מוכיח מטעמו של רבי יהודה עצמו המופיעה בברייתא אחרת – שהתיר בהמה שבורה משום שאינה יכולה להתרפאות – ממה שמשתמע שמכירת עובר אסורה, שהרי הוא גדל ו”מתרפא” כדרך הטבע. כל הסוגיה הזו נשנתה גם  באופן שונה, כשאלה האם מכירת עובר המוזכרת במשנה היא רק לפי חכמים או שגם רבי יהודה מסכים לה. וכמו בגרסה הקודמת, המסקנה היא שגם רבי יהודה אוסר.

מנסים לפשוט את השאלה מדברי המשנה בדין הנותן לנכרי בקבלנות (לוולדות), שכן לא מוזכר שם הלישנא "אף על פי שאינו רשאי”. אך בסופו של דבר הגמרא מסיקה שגם במקרים אחרים שאסורים (כגון שותפות) לא נקט התנא "אף על פי שאינו רשאי”, ולפיכך אין להביא תשובה לשאלה מדברי המשנה.

הגמרא ממשיכה בבירור המחלוקת בשאלה אם בכורות נתקדשו במדבר. לשיטת ריש לקיש הם לא נתקדשו עד שנכנסו לארץ, ואילו לשיטת רבי יוחנן הם נתקדשו כבר במדבר. רבי אלעזר מסביר שרבי יוחנן למד את עמדתו מהפסוק "לי יהיו” – בהווייתן יהו, כלומר שקדושתם עומדת בעינה ואינה פוקעת. את הפסוק "והיה כי יביאך… והעברת” מסביר רבי יוחנן כדרשת דבי רבי ישמעאל: עשה מצווה זו שבשבילה תירש ותיכנס לארץ. רב מרדכי אומר לרב אשי שבבית מדרשו שנאה המחלוקת בהיפוך גרסאות – רבי יוחנן אמר שלא קדשו (כלומר, שלא הוצרכו להיקדש מחדש) וריש לקיש אמר שקדשו, ורב אשי מבהיר שעיקרון ההסבר הוא אותו יסוד, אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו.

הגמרא מביאה שתי שאלות ששאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי. ראשית, לגבי ההפרש בין פירוט מניין הלויים (22,300) לבין סכומם הכולל (22,000), מסביר רבן יוחנן בן זכאי שאותם 300 לויים נוספים היו בכורים בעצמם, ואין בכור מפקיע בכור אחר, כפי שמוסיף אביי שדיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. שנית, לגבי ההפרש בין כסף הגבייה (מחצית השקל ל-601,550 איש ששווה 201 כיכר ו-11 מנה) לבין הכסף שאספו (100 כיכר ו-1,775 שקלים, שזה 101 כיכר ו-11 מנה), משיב רבן יוחנן בן זכאי שמשה רבנו גזבר נאמן ובקי בחשבונות היה, ומנה של קודש כפול היה. לאחר שני ניסיונות כושלים, מוכיח רב חסדא מפסוק מיחזקאל שמנה של קודש אכן היה כפול, והגמרא קובעת שלושה כללים במידות: מוסיפין על המידות, אין מוסיפין יתר על שתות, והשתות מבחוץ.

רבי חנינא מביא שלוש שאלות ששאל את רבי אליעזר בבית המדרש הגדול. בעניין ייחודם של פטרי חמורים לפדיון בשונה מסוסים וגמלים, מסביר רבי אליעזר כי זו גזירת הכתוב, וכן מפני שסייעו החמורים לישראל ביציאת מצרים, שכן כל אחד מישראל הוציא עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. לגבי שמות המקומות רפידים ושיטים, רבי אליעזר סובר שהם שמות מקומות כמשמעם, ואילו רבי יהושע דורשם כרמז להתנהגות: רפידים פירושו שריפו עצמן מדברי תורה, ושיטים פירושו שנתעסקו בדברי שטות וזנות.

המשנה קובעת כי פרה שילדה כמין חמור, או חמור שילדה כמין סוס, פטורה מן הבכורה, שכן הכפול של המילים "פטר חמור” מלמד שצריך שיהיה היולד חמור והנולד חמור. בעניין אכילה, ולד של בהמה טהורה שנדמה לבהמה טמאה מותר באכילה, ואילו ולד של בהמה טמאה שנדמה לבהמה טהורה אסור באכילה, על פי הכלל שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור.

הגמרא משווה בין משנתנו לבין משנה העוסקת ברחל שילדה כמין עז. רב יהודה לומד דין זה מהפסוק "אך בכור שור…” שצריך שיהיה הוא שור ובכורו שור (שהיולד והנולד יהיו מאותו המין), במקום להשתמש בפסוק המובא במשנתנו. הגמרא מסבירה את המחלוקת בין התנא של משנתנו לבין רבי יוסי הגלילי (שעל בסיס דבריו הסתמך רב יהודה) בשאלה אם הדרשות מופנות לקדושת דמים וממנה לומדים לקדושת הגוף, או להפך, ומבררת מה עושה כל אחד מהם עם הפסוק של חברו.

המשנה קובעת כי כוהנים ולויים פטורים מפטר חמור על בסיס קל וחומר: אם הם פטרו את הבכורים של ישראל במדבר, ההגיון מחייב שיפטרו את הבכורים של עצמם.

הגמרא מקשה על הנחת היסוד של המשנה, שכן הלויים עצמם לא פטרו את בכורי החמורים של בני ישראל – הם עצמם פטרו את בכורי ישראל הזכרים, והבהמות שלהם פטרו את בכורי החמורים של ישראל. שני תירוצים מוצעים ליישוב קושיה זו, על ידי אביי ורבא. אביי מתרץ שכוונת המשנה היא שבהמתם של הלויים פטרה את בהמתם של עצמם. רבא דוחה את הסברו של אביי משני טעמים: ראשית, המשנה משתמשת בפועל "פטרו”, המתייחס ללויים עצמם; שנית, אם אביי היה צודק, בכורי בהמה טהורה של לויים היו צריכים להיות פטורים מבכורה גם כן, אך משנה מפרשת שכוהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה ופטורים רק מפדיון בניהם (פדיון הבן) ומבכור חמור (פטר חמור). רבא מביא תירוץ משלו, ומסביר שהלויים פטרו את עצמם (בני האדם הבכורים שלהם) דרך קל וחומר ממה שהתרחש במדבר, שם הלויים פטרו את בכורי ישראל. כדי ללמוד את הפטור שלהם מבכור חמור (פטר חמור), הגמרא מצטטת פסוק המשווה בין בכורי אדם לבכורי בהמה טמאה ("את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה”), וקובעת שכל שפטור מבכורה של אדם פטור מפטר חמור.

רב ספרא מקשה ארבע קושיות על אביי ורבא: אם הפטור תלוי בחילוף של הלויים במדבר, מה לגבי אלו שלא היו מעורבים בפטור, כגון לוי שלא היו לו שה או שהיה פחות מבן חודש, או לווייה, או אהרן? כל הקושיות מתורצות. שלוש שאלות נוספות נשאלות ומיושבות, והן: המקור לכך שכוהנים נכללים בפטור זה, שהפטור הזה תקף לדורות, ושפדיון בכור חמור במדבר נעשה באופן ספציפי בשה בדיוק כפי שהוא לדורות.

רבי חנינא קובע ששה יחיד של לוי פטר כמה בכורי חמורים של בני ישראל במדבר. אביי מנסה להוכיח זאת מכך שהכתוב מציין כמה עודפי בכורי אדם היו בהשוואה ללויים, אך לא הזכיר עודף בהמות. לאחר דחיית הראיה של אביי, הגמרא מוכיחה זאת מהניסוח המדויק "ואת בהמת הלוים תחת בהמתם” – "בהמת” (יחיד) של הלויים תחת "בהמתם” (רבים) של בני ישראל, ורבא מציין שזה מתיישב עם דין משנה שאפשר לפדות בשה פעמים רבות, והגמרא מסבירה שדברי רבי חנינא באו לתת את הטעם לאותה משנה.

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בשאלה אם בכורות נתקדשו במדבר. רבי יוחנן טוען שנתקדשו כפי שניתן לראות בפסוק בשמות יג:ב ("קדש לי כל בכור”), ואילו ריש לקיש טוען שלא נתקדשו עד שנכנסו לארץ כפי שמופיע בפסוק בשמות יג:יב ("והיו כי יביאך… והעברת”). רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש משני מקורות תנאיים, אך שתי הקושיות על ריש לקיש מתורצות. לישנא אחרינא מציעה שהקושיה השנייה הובאה על ידי ריש לקיש כדי להקשות על עמדתו של רבי יוחנן. מקור שלישי מובא על ידי הגמרא כדי להוכיח את עמדתו של רבי יוחנן, אך רב נחמן בר יצחק מספק הסבר חלופי למקור כדי להתאימו לריש לקיש. אך לאחר קושיית רב פפא, הגמרא נאלצת לתקן קצת את שיטתו של ריש לקיש כי ברור שגם בתחילת השהייה במדבר, הבכורים התקדשו, ולפי ריש לקיש רק לאחר אותו אירוע (החלפת הבכורים בלויים), הפסיקו לקדשם עד כניסתם לארץ.

המשנה קובעת כי הלוקח עובר חמורו של נכרי, המוכר לו, המשתתף עמו, או המקבל ממנו והנותן לו בקיבולת – הולד פטור מן הבכורה. הגמרא שואלת מדוע הוצרכה המשנה לפרט את כל המקרים הללו, ומסבירה שכל מקרה נצרך לגופו: מקרה מכירה הוצרך כדי ללמד שאין קונסים אדם המפקיע בהמה מקדושה; מקרה שותפות הוצרך כדי לאפוקי מדברי רבי יהודה, הסובר ששותפות נכרי חייבת בבכורה; ומקרה קבלנות הוצרך כיוון שעיקר הבהמה היא של ישראל, ואם היינו פוטרים אותה מבכורה, היינו עלולים לחשוב שהדבר יגרום לאנשים לחשוב שגם בבהמה רגילה אין דין בכורה.

הגמרא שואלת מהי עמדתו של רבי יהודה לגבי מכירת עובר לנכרי, בהתחשב בכך שבמקום אחר הוא מתיר למכור בהמה שבורה. האם עובר נידון כבהמה שבורה כיוון שאינו מסוגל לעבוד, או שמא מכירת עובר אסורה כיוון שזהו דרכו הרגילה, לעומת שבורה שיש בה היכר כיוון שאין זו דרכה הרגילה? הגמרא מנסה תחילה להוכיח זאת מהמשנה, המזכירה שמכירת עובר אסורה מבלי להזכיר דעה חולקת. אך הצעה זו נדחית, כיוון שרבי יהודה חולק בבירור על חלק אחר במשנה ודבריו אינם מוזכרים שם, ולפיכך הראייה אינה מצליחה. לאחר מכן מובאת ברייתא המפרטת קנסות בעסקאות קבלנות כדי להראות שרבי יהודה אוסר. אך הגמרא דוחה ראייה זו ומבהירה שהקנס בברייתא מדבר כשהביא לו בהמה מעוברת לפטומה. בסופו של דבר, רב אשי מוכיח מטעמו של רבי יהודה עצמו המופיעה בברייתא אחרת – שהתיר בהמה שבורה משום שאינה יכולה להתרפאות – ממה שמשתמע שמכירת עובר אסורה, שהרי הוא גדל ו”מתרפא” כדרך הטבע. כל הסוגיה הזו נשנתה גם  באופן שונה, כשאלה האם מכירת עובר המוזכרת במשנה היא רק לפי חכמים או שגם רבי יהודה מסכים לה. וכמו בגרסה הקודמת, המסקנה היא שגם רבי יהודה אוסר.

מנסים לפשוט את השאלה מדברי המשנה בדין הנותן לנכרי בקבלנות (לוולדות), שכן לא מוזכר שם הלישנא "אף על פי שאינו רשאי”. אך בסופו של דבר הגמרא מסיקה שגם במקרים אחרים שאסורים (כגון שותפות) לא נקט התנא "אף על פי שאינו רשאי”, ולפיכך אין להביא תשובה לשאלה מדברי המשנה.

• טקס ההדרן
• מהו סיום