הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

זה הדף של שבת. 

דם חטאת נפסל אם הובא אל תוך ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל, ובמקום זאת הובא אל קודש הקדשים – האם גם הוא נפסל? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שמיודעים לקדשי קדשים וכבר יצא והוכנס שוב? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שלאחר שהעבירו מהפרוכת למזבח, החזירם ליד הפרוכת?

רבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו לגבי קרבנות שדמם הובא אל ההיכל. האם הקרבן נפסל בעצם ההבאה פנימה, או רק אם הדם הוקרב בפועל על גבי המזבח? הגמרא מביאה מקורות לכל אחת מן השיטות ומבארת את שורש המחלוקת.

רבי יהודה פוטר מדין פסול דם שהובא בשוגג אל ההיכל. אך מה יהיה הדין אם הדם הובא במזיד – האם ייפסל רק אם הוקרב? רבי ירמיה מביא ברייתא כדי להשיב על שאלה זו.

פריטים פסולים אינם אמורים להיות מונחים על גבי המזבח. אולם אם הונחו שם בפועל, המזבח מקדשם ואין מורידים אותם. עם זאת, קיימת מחלוקת תנאים באשר לאילו סוגי פריטים חלה הלכה זו. מובאות חמש שיטות שונות, והגמרא בוחנת את יסוד כל אחת מהן ואת הטעמים למחלוקת ביניהן.

ישנן דעות שונות בנוגע למספר סוגיות הקשורות לדם שחייב להינתן על המזבח החיצון אך נפסל אם הובא אל ההיכל – מאיזה פסוק נלמד דין זה, האם הוא חל על כל הקרבנות, והאם הוא חל רק אם זרק את הדם שם ולא בעצם ההכנסה להיכל עם הדם.

אם דם של חטאת אחת חולק לשתי כוסות, ואחת מהן הוצאה החוצה או הובאה אל ההיכל – האם הכוס השנייה (שעדיין נמצאת בעזרה) נפסלת? רבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקים בזה, ורבי יוסי מביא טענות הגיוניות כנגד עמדת החכמים, והם משיבים לו בפסוקים מן התורה.

אסור גם להביא דם חטאות אל קודש הקודשים, כפי שנלמד מפסוק בתורה.

דם חטאת נפסל אם הובא אל ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל ובמקום זאת הובא אל קודש הקודשים – האם גם הוא נפסל? ואם כן, מה הדין בדם שיועד להיכנס לקודש הקודשים אך יצא החוצה ולאחר מכן הובא שוב פנימה?

הקושיה האחרונה ממשנתנו על הסברו של רב אשי לשיטת רבי אליעזר במשנה בפרה – שרבי אליעזר סובר שאין אנו רואים כל טיפה מן התערובת ככוללת חלקים משני המרכיבים (אין בילה) – אינה ניתנת לפתרון כפי שנפתרו הקושיות הקודמות.

כדי ליישב קושיה זו מציע רבא הסבר חלופי למשנה ולברייתא שהובאו כקושיות על רב אשי. הוא מסביר שהמשנה והברייתא אינן עוסקות במקרה של דמים שהתערבבו ממש, אלא בכוסות דמים שנתערבבו זו בזו. לכן אין הן רלוונטיות לדיון כיצד להתייחס לחלק מן הדם הבא מתערובת דמים.

הגמרא מקשה על דברי רבא ומביאה ברייתא שבה רבי יהודה אומר בפירוש שרבי אליעזר וחכמים אכן נחלקו בדמים שהתערבבו. בסיכום מציעה הגמרא שמדובר במחלוקת תנאים אם נחלקו או לא נחלקו בדמים מעורבים.

אחד מן המקרים במשנה עסק בתערובת דמים שחייבים להינתן על גבי המזבח למעלה עם דמים שחייבים להינתן למטה. רבי אליעזר מתיר לתת את הדם תחילה למעלה ואחר כך למטה, ואילו החכמים אוסרים. אביי מגביל את המחלוקת לדמים של חטאת שהתערבבו עם דמים של עולה, אך לא לדמים של עולה שהתערבבו עם שיירי דם של חטאת, שכן מקום נתינת השיירים זהה למקום נתינת דם העולה. לכן אף החכמים יתירוו. רב יוסף חולק וסובר שהשיירים אינם נזרקים על צדי המזבח כמו העולה, אלא ניתנים על גבי יסוד המזבח (כמין מדרגה ברוחב אמה אחת). ריש לקיש סובר כאביי, ואילו רבי יוחנן סובר כרב יוסף.

שלוש קושיות הובאו על שיטת רב יוסף ורבי יוחנן, וכל אחת מהן נפתרה.

המשנה מוסיפה שאין מחלוקת במקרה של תערובת דם חטאת שחייב להינתן על המזבח החיצון עם דם קרבן שחייב להינתן על המזבח הפנימי – הכול מודים שהתערובת פסולה. אם בכל זאת נתנו את הדם, מה הדין – האם יש הבדל אם נתנו תחילה בפנים או תחילה בחוץ?

כאשר דמים שונים מתערבבים יחד, כיצד הם מובאים על גבי המזבח? אם שני הקרבנות חייבים באותו מספר מתנות, עושים את אותו מספר מתנות, בהנחה שהדם הניתן על המזבח כולל שילוב משני הקרבנות – יש בילה. אולם במקרה שבו הדם המעורבב בא מקרבן שחייב מתנה אחת ומקרבן שחייב ארבע מתנות – נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע כיצד לנהוג.

מדוע המשנה מביאה את המקרה של דם בעלי מום שהתערבב עם דם כשר, כאשר כבר הובא מקרה דומה של אברים של בעלי מום שהתערבבו עם אברים כשרים?

הגמרא מביאה משנה במסכת פרה (ט:א), העוסקת במקרה שבו מי פרה אדומה נתערבו עם מים רגילים. רבי אליעזר וחכמים נחלקים האם ניתן להשתמש בהם, ואם כן – כיצד. מובאות שלוש אפשרויות להסביר את שיטת רבי אליעזר. לאחר מכן הגמרא מתחילה להקשות על ההסברים: תחילה מקשה על פירושו של ריש לקיש, וקושיה זו נותרת ללא פתרון. לאחר מכן מובאות חמש קושיות מן הברייתות וממשנתנו על פירושו של רב אשי. כל אחת מהן נפתרת באמצעות מתודת "אוקימתא.” המגבילה את הדין לנסיבות מסוימות. בהמשך הסוגיה מובאת קושיה נוספת, אשר אינה נפתרת.

סתירה בין המשנה במסכת מקוואות י:ו, שפוסקת לפי רוב, לבין דעת רבי יהודה בברייתא, ההולכת אחר מראה, נפתרת בשתי דרכים. אביי מציע שבברייתא שבה דעתו מחמירה יותר – רבי יהודה מצטט את דעת רבן גמליאל, שנודע כמחמיר בענייני ביטול, שכן לא התיר כלל ביטול במקרה של תערובת שני פריטים מאותו סוג (מין במינו). רבא מציע שהדעה במשנה מקוואות מתייחסת למקרה שבו רק החלק החיצוני של הכוס היה טמא, והמים שבמקווה צריכים לעבור על שפת הכוס לפי דין תורה, אך אינם חייבים למלא את הכוס. מאחר שדרישת מילוי הכוס במי מקווה היא מדרבנן בלבד – יש מקום להקל.

רבי אלעזר חולק על ריש לקיש לגבי פיגול ונותר שנתערבו יחד, שכן הוא סובר כשם שמצוות אינן מבטלות זו את זו – כך גם איסורים אינם מתבטלים זה בזה. הדבר מבוסס על הלל שהיה אוכל מצה ומרור יחד בפסח, כדי לקיים את המצווה שהם נאכלים יחד. אילו מצוות היו יכולות להתבטל זו בזו, טעמו החזק של המרור היה מבטל את טעם המצה, ולא היה יכול לקיים את חובת אכילת מצה בדרך זו.

בעניין מין במינו קיימת מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים האם היא מתבטלת. מחלוקת זו מופיעה גם בתוספתא טהרות ה׳:ג׳ בין רבי אליעזר בן יעקב לחכמים במקרה של חרס שנבלע בו שתן – האם ניתן להכשירו על ידי השריה/שטיפה בשתן.

במשנה קיימת מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים לגבי דם שנתערב בדם בעייתי. האם רבי אליעזר חולק על שני המקרים – דם פסול ודם היוצא מתוך גוף הבהמה (דם התמצית) – או רק על המקרה האחרון? המשנה דנה במקרים שונים של דם שנתערב ובאילו מהם נחלקו רבי אליעזר והחכמים.

המשנה עוסקת במקרה של דם שנתערב במים או בחומרים אחרים: באילו נסיבות ניתן עדיין להקריבו על המזבח? אם התערובת שומרת על מראה של דם, ניתן להקריב. אם נתערב בחומר בעל צבע דומה, כגון יין או דם שאינו מיועד לקרבן, אך אילו היה אותו חומר מים הדם היה עדיין ניכר, הרי שהדם כשר להקרבה. רבי יהודה, לעומת זאת, פוסק שדם אינו מתבטל בדם אחר, שכן הם מאותו מהות. לכן, אפילו אם יש רק כמות מועטה של דם קרבן בתערובת עם דמים אחרים, ניתן להזות אותו על המזבח. ואילו אם הדם נתערב בדם פסול, כגון דם מבמה שנרבעה או דם היוצא לאחר זרימת השחיטה הראשונה (דם התמצית), התערובת נשפכת ואינה ראויה להקרבה. רבי אליעזר מתיר זאת.

רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מגביל את דין המשנה למקרה שבו חומר אחר נשפך לתוך הדם. אך אם דם נפל לתוך מים, כל טיפה מתבטלת מיד עם מגע המים (ראשון ראשון בטל), נדחית מן המזבח, ומשנדחתה אינה יכולה עוד להתקבל, אפילו אם רוב התערובת הסופית היא דם, מדין דיחוי. עקרון הדיחוי חל רק בקדשים, ולא במצוות כגון מצוות כיסוי הדם לאחר שחיטה.

ריש לקיש פוסק לגבי תערובת של פיגול ונותר: אם אכלם יחד – אין מלקות. מכאן מסיקה הגמרא שלושה עקרונות לגבי תערובות: (1) אף פריטים אסורים מבטלים זה את זה; (2) הכלל שפריט שנותן טעם נחשב משמעותי ואינו מתבטל, אינו דין תורה; (3) התראת ספק אינה נחשבת התראה תקפה.

קושיה עולה על העיקרון השני. לאחר ניסיון כושל ליישב את הקושיה, ההסקה נדחית. ריש לקיש דיבר על פיגול ונותר של שני פריטים דומים – בשר ובשר (מין במינו) – המתבטלים ברוב, שכן טעמם אינו מובחן. טעם נחשב רק כאשר מדובר בפריטים שונים (מין בשאינו מינו), שבהם הטעם מורגש.

הגמרא מקשה: אם פריטים דומים מתבטלים ברוב, מדוע המשנה, במקרה של יין ודם, בוחנת האם היין היה ניכר אילו היה מים? מאחר שטעם ומראה מבוססים על אותו עיקרון, נראה שהמשנה מתייחסת לשני פריטים דומים כאילו הם שונים. אם כן, מדוע לא ליישם זאת גם במקרה של ריש לקיש – לראותם כשונים, ואם הם נותנים טעם – להתחייב? לאחר ניסיון כושל ליישב את המשנה בדרך אחרת, הגמרא פותרת זאת באופן שונה: מדובר במחלוקת תנאים. המשנה משקפת את דעת רבי יהודה, ואילו ריש לקיש נוקט בעמדת החכמים.

לבסוף, עולה סתירה לדברי רבי יהודה ממשנה. כדי להסביר את הקושי, יש להניח שהמשנה משקפת דעתו של רבי יהודה, שכן היא משתמשת בעיקרון "רואין…” אולם בסוף המשנה נאמר שמי חטאת מתבטלים במקווה אם מי המקווה הם הרוב. הדבר סותר את עמדת רבי יהודה בברייתא, שלפיה פריטים דומים נחשבים כשונים ואינם מתבטלים על פי מראיתם.

ישנן דעות שונות בנוגע למספר סוגיות הקשורות לדם שחייב להינתן על המזבח החיצון אך נפסל אם הובא אל ההיכל – מאיזה פסוק נלמד דין זה, האם הוא חל על כל הקרבנות, והאם הוא חל רק אם זרק את הדם שם ולא בעצם ההכנסה להיכל עם הדם.

אם דם של חטאת אחת חולק לשתי כוסות, ואחת מהן הוצאה החוצה או הובאה אל ההיכל – האם הכוס השנייה (שעדיין נמצאת בעזרה) נפסלת? רבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקים בזה, ורבי יוסי מביא טענות הגיוניות כנגד עמדת החכמים, והם משיבים לו בפסוקים מן התורה.

אסור גם להביא דם חטאות אל קודש הקודשים, כפי שנלמד מפסוק בתורה.

דם חטאת נפסל אם הובא אל ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל ובמקום זאת הובא אל קודש הקודשים – האם גם הוא נפסל? ואם כן, מה הדין בדם שיועד להיכנס לקודש הקודשים אך יצא החוצה ולאחר מכן הובא שוב פנימה?

הקושיה האחרונה ממשנתנו על הסברו של רב אשי לשיטת רבי אליעזר במשנה בפרה – שרבי אליעזר סובר שאין אנו רואים כל טיפה מן התערובת ככוללת חלקים משני המרכיבים (אין בילה) – אינה ניתנת לפתרון כפי שנפתרו הקושיות הקודמות.

כדי ליישב קושיה זו מציע רבא הסבר חלופי למשנה ולברייתא שהובאו כקושיות על רב אשי. הוא מסביר שהמשנה והברייתא אינן עוסקות במקרה של דמים שהתערבבו ממש, אלא בכוסות דמים שנתערבבו זו בזו. לכן אין הן רלוונטיות לדיון כיצד להתייחס לחלק מן הדם הבא מתערובת דמים.

הגמרא מקשה על דברי רבא ומביאה ברייתא שבה רבי יהודה אומר בפירוש שרבי אליעזר וחכמים אכן נחלקו בדמים שהתערבבו. בסיכום מציעה הגמרא שמדובר במחלוקת תנאים אם נחלקו או לא נחלקו בדמים מעורבים.

אחד מן המקרים במשנה עסק בתערובת דמים שחייבים להינתן על גבי המזבח למעלה עם דמים שחייבים להינתן למטה. רבי אליעזר מתיר לתת את הדם תחילה למעלה ואחר כך למטה, ואילו החכמים אוסרים. אביי מגביל את המחלוקת לדמים של חטאת שהתערבבו עם דמים של עולה, אך לא לדמים של עולה שהתערבבו עם שיירי דם של חטאת, שכן מקום נתינת השיירים זהה למקום נתינת דם העולה. לכן אף החכמים יתירוו. רב יוסף חולק וסובר שהשיירים אינם נזרקים על צדי המזבח כמו העולה, אלא ניתנים על גבי יסוד המזבח (כמין מדרגה ברוחב אמה אחת). ריש לקיש סובר כאביי, ואילו רבי יוחנן סובר כרב יוסף.

שלוש קושיות הובאו על שיטת רב יוסף ורבי יוחנן, וכל אחת מהן נפתרה.

המשנה מוסיפה שאין מחלוקת במקרה של תערובת דם חטאת שחייב להינתן על המזבח החיצון עם דם קרבן שחייב להינתן על המזבח הפנימי – הכול מודים שהתערובת פסולה. אם בכל זאת נתנו את הדם, מה הדין – האם יש הבדל אם נתנו תחילה בפנים או תחילה בחוץ?

זה הדף של שבת. 

דם חטאת נפסל אם הובא אל תוך ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל, ובמקום זאת הובא אל קודש הקדשים – האם גם הוא נפסל? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שמיודעים לקדשי קדשים וכבר יצא והוכנס שוב? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שלאחר שהעבירו מהפרוכת למזבח, החזירם ליד הפרוכת?

רבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו לגבי קרבנות שדמם הובא אל ההיכל. האם הקרבן נפסל בעצם ההבאה פנימה, או רק אם הדם הוקרב בפועל על גבי המזבח? הגמרא מביאה מקורות לכל אחת מן השיטות ומבארת את שורש המחלוקת.

רבי יהודה פוטר מדין פסול דם שהובא בשוגג אל ההיכל. אך מה יהיה הדין אם הדם הובא במזיד – האם ייפסל רק אם הוקרב? רבי ירמיה מביא ברייתא כדי להשיב על שאלה זו.

פריטים פסולים אינם אמורים להיות מונחים על גבי המזבח. אולם אם הונחו שם בפועל, המזבח מקדשם ואין מורידים אותם. עם זאת, קיימת מחלוקת תנאים באשר לאילו סוגי פריטים חלה הלכה זו. מובאות חמש שיטות שונות, והגמרא בוחנת את יסוד כל אחת מהן ואת הטעמים למחלוקת ביניהן.

כאשר דמים שונים מתערבבים יחד, כיצד הם מובאים על גבי המזבח? אם שני הקרבנות חייבים באותו מספר מתנות, עושים את אותו מספר מתנות, בהנחה שהדם הניתן על המזבח כולל שילוב משני הקרבנות – יש בילה. אולם במקרה שבו הדם המעורבב בא מקרבן שחייב מתנה אחת ומקרבן שחייב ארבע מתנות – נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע כיצד לנהוג.

מדוע המשנה מביאה את המקרה של דם בעלי מום שהתערבב עם דם כשר, כאשר כבר הובא מקרה דומה של אברים של בעלי מום שהתערבבו עם אברים כשרים?

הגמרא מביאה משנה במסכת פרה (ט:א), העוסקת במקרה שבו מי פרה אדומה נתערבו עם מים רגילים. רבי אליעזר וחכמים נחלקים האם ניתן להשתמש בהם, ואם כן – כיצד. מובאות שלוש אפשרויות להסביר את שיטת רבי אליעזר. לאחר מכן הגמרא מתחילה להקשות על ההסברים: תחילה מקשה על פירושו של ריש לקיש, וקושיה זו נותרת ללא פתרון. לאחר מכן מובאות חמש קושיות מן הברייתות וממשנתנו על פירושו של רב אשי. כל אחת מהן נפתרת באמצעות מתודת "אוקימתא.” המגבילה את הדין לנסיבות מסוימות. בהמשך הסוגיה מובאת קושיה נוספת, אשר אינה נפתרת.

סתירה בין המשנה במסכת מקוואות י:ו, שפוסקת לפי רוב, לבין דעת רבי יהודה בברייתא, ההולכת אחר מראה, נפתרת בשתי דרכים. אביי מציע שבברייתא שבה דעתו מחמירה יותר – רבי יהודה מצטט את דעת רבן גמליאל, שנודע כמחמיר בענייני ביטול, שכן לא התיר כלל ביטול במקרה של תערובת שני פריטים מאותו סוג (מין במינו). רבא מציע שהדעה במשנה מקוואות מתייחסת למקרה שבו רק החלק החיצוני של הכוס היה טמא, והמים שבמקווה צריכים לעבור על שפת הכוס לפי דין תורה, אך אינם חייבים למלא את הכוס. מאחר שדרישת מילוי הכוס במי מקווה היא מדרבנן בלבד – יש מקום להקל.

רבי אלעזר חולק על ריש לקיש לגבי פיגול ונותר שנתערבו יחד, שכן הוא סובר כשם שמצוות אינן מבטלות זו את זו – כך גם איסורים אינם מתבטלים זה בזה. הדבר מבוסס על הלל שהיה אוכל מצה ומרור יחד בפסח, כדי לקיים את המצווה שהם נאכלים יחד. אילו מצוות היו יכולות להתבטל זו בזו, טעמו החזק של המרור היה מבטל את טעם המצה, ולא היה יכול לקיים את חובת אכילת מצה בדרך זו.

בעניין מין במינו קיימת מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים האם היא מתבטלת. מחלוקת זו מופיעה גם בתוספתא טהרות ה׳:ג׳ בין רבי אליעזר בן יעקב לחכמים במקרה של חרס שנבלע בו שתן – האם ניתן להכשירו על ידי השריה/שטיפה בשתן.

במשנה קיימת מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים לגבי דם שנתערב בדם בעייתי. האם רבי אליעזר חולק על שני המקרים – דם פסול ודם היוצא מתוך גוף הבהמה (דם התמצית) – או רק על המקרה האחרון? המשנה דנה במקרים שונים של דם שנתערב ובאילו מהם נחלקו רבי אליעזר והחכמים.

המשנה עוסקת במקרה של דם שנתערב במים או בחומרים אחרים: באילו נסיבות ניתן עדיין להקריבו על המזבח? אם התערובת שומרת על מראה של דם, ניתן להקריב. אם נתערב בחומר בעל צבע דומה, כגון יין או דם שאינו מיועד לקרבן, אך אילו היה אותו חומר מים הדם היה עדיין ניכר, הרי שהדם כשר להקרבה. רבי יהודה, לעומת זאת, פוסק שדם אינו מתבטל בדם אחר, שכן הם מאותו מהות. לכן, אפילו אם יש רק כמות מועטה של דם קרבן בתערובת עם דמים אחרים, ניתן להזות אותו על המזבח. ואילו אם הדם נתערב בדם פסול, כגון דם מבמה שנרבעה או דם היוצא לאחר זרימת השחיטה הראשונה (דם התמצית), התערובת נשפכת ואינה ראויה להקרבה. רבי אליעזר מתיר זאת.

רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מגביל את דין המשנה למקרה שבו חומר אחר נשפך לתוך הדם. אך אם דם נפל לתוך מים, כל טיפה מתבטלת מיד עם מגע המים (ראשון ראשון בטל), נדחית מן המזבח, ומשנדחתה אינה יכולה עוד להתקבל, אפילו אם רוב התערובת הסופית היא דם, מדין דיחוי. עקרון הדיחוי חל רק בקדשים, ולא במצוות כגון מצוות כיסוי הדם לאחר שחיטה.

ריש לקיש פוסק לגבי תערובת של פיגול ונותר: אם אכלם יחד – אין מלקות. מכאן מסיקה הגמרא שלושה עקרונות לגבי תערובות: (1) אף פריטים אסורים מבטלים זה את זה; (2) הכלל שפריט שנותן טעם נחשב משמעותי ואינו מתבטל, אינו דין תורה; (3) התראת ספק אינה נחשבת התראה תקפה.

קושיה עולה על העיקרון השני. לאחר ניסיון כושל ליישב את הקושיה, ההסקה נדחית. ריש לקיש דיבר על פיגול ונותר של שני פריטים דומים – בשר ובשר (מין במינו) – המתבטלים ברוב, שכן טעמם אינו מובחן. טעם נחשב רק כאשר מדובר בפריטים שונים (מין בשאינו מינו), שבהם הטעם מורגש.

הגמרא מקשה: אם פריטים דומים מתבטלים ברוב, מדוע המשנה, במקרה של יין ודם, בוחנת האם היין היה ניכר אילו היה מים? מאחר שטעם ומראה מבוססים על אותו עיקרון, נראה שהמשנה מתייחסת לשני פריטים דומים כאילו הם שונים. אם כן, מדוע לא ליישם זאת גם במקרה של ריש לקיש – לראותם כשונים, ואם הם נותנים טעם – להתחייב? לאחר ניסיון כושל ליישב את המשנה בדרך אחרת, הגמרא פותרת זאת באופן שונה: מדובר במחלוקת תנאים. המשנה משקפת את דעת רבי יהודה, ואילו ריש לקיש נוקט בעמדת החכמים.

לבסוף, עולה סתירה לדברי רבי יהודה ממשנה. כדי להסביר את הקושי, יש להניח שהמשנה משקפת דעתו של רבי יהודה, שכן היא משתמשת בעיקרון "רואין…” אולם בסוף המשנה נאמר שמי חטאת מתבטלים במקווה אם מי המקווה הם הרוב. הדבר סותר את עמדת רבי יהודה בברייתא, שלפיה פריטים דומים נחשבים כשונים ואינם מתבטלים על פי מראיתם.

ישנן דעות שונות בנוגע למספר סוגיות הקשורות לדם שחייב להינתן על המזבח החיצון אך נפסל אם הובא אל ההיכל – מאיזה פסוק נלמד דין זה, האם הוא חל על כל הקרבנות, והאם הוא חל רק אם זרק את הדם שם ולא בעצם ההכנסה להיכל עם הדם.

אם דם של חטאת אחת חולק לשתי כוסות, ואחת מהן הוצאה החוצה או הובאה אל ההיכל – האם הכוס השנייה (שעדיין נמצאת בעזרה) נפסלת? רבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקים בזה, ורבי יוסי מביא טענות הגיוניות כנגד עמדת החכמים, והם משיבים לו בפסוקים מן התורה.

אסור גם להביא דם חטאות אל קודש הקודשים, כפי שנלמד מפסוק בתורה.

דם חטאת נפסל אם הובא אל ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל ובמקום זאת הובא אל קודש הקודשים – האם גם הוא נפסל? ואם כן, מה הדין בדם שיועד להיכנס לקודש הקודשים אך יצא החוצה ולאחר מכן הובא שוב פנימה?

הקושיה האחרונה ממשנתנו על הסברו של רב אשי לשיטת רבי אליעזר במשנה בפרה – שרבי אליעזר סובר שאין אנו רואים כל טיפה מן התערובת ככוללת חלקים משני המרכיבים (אין בילה) – אינה ניתנת לפתרון כפי שנפתרו הקושיות הקודמות.

כדי ליישב קושיה זו מציע רבא הסבר חלופי למשנה ולברייתא שהובאו כקושיות על רב אשי. הוא מסביר שהמשנה והברייתא אינן עוסקות במקרה של דמים שהתערבבו ממש, אלא בכוסות דמים שנתערבבו זו בזו. לכן אין הן רלוונטיות לדיון כיצד להתייחס לחלק מן הדם הבא מתערובת דמים.

הגמרא מקשה על דברי רבא ומביאה ברייתא שבה רבי יהודה אומר בפירוש שרבי אליעזר וחכמים אכן נחלקו בדמים שהתערבבו. בסיכום מציעה הגמרא שמדובר במחלוקת תנאים אם נחלקו או לא נחלקו בדמים מעורבים.

אחד מן המקרים במשנה עסק בתערובת דמים שחייבים להינתן על גבי המזבח למעלה עם דמים שחייבים להינתן למטה. רבי אליעזר מתיר לתת את הדם תחילה למעלה ואחר כך למטה, ואילו החכמים אוסרים. אביי מגביל את המחלוקת לדמים של חטאת שהתערבבו עם דמים של עולה, אך לא לדמים של עולה שהתערבבו עם שיירי דם של חטאת, שכן מקום נתינת השיירים זהה למקום נתינת דם העולה. לכן אף החכמים יתירוו. רב יוסף חולק וסובר שהשיירים אינם נזרקים על צדי המזבח כמו העולה, אלא ניתנים על גבי יסוד המזבח (כמין מדרגה ברוחב אמה אחת). ריש לקיש סובר כאביי, ואילו רבי יוחנן סובר כרב יוסף.

שלוש קושיות הובאו על שיטת רב יוסף ורבי יוחנן, וכל אחת מהן נפתרה.

המשנה מוסיפה שאין מחלוקת במקרה של תערובת דם חטאת שחייב להינתן על המזבח החיצון עם דם קרבן שחייב להינתן על המזבח הפנימי – הכול מודים שהתערובת פסולה. אם בכל זאת נתנו את הדם, מה הדין – האם יש הבדל אם נתנו תחילה בפנים או תחילה בחוץ?

זה הדף של שבת. 

דם חטאת נפסל אם הובא אל תוך ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל, ובמקום זאת הובא אל קודש הקדשים – האם גם הוא נפסל? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שמיודעים לקדשי קדשים וכבר יצא והוכנס שוב? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שלאחר שהעבירו מהפרוכת למזבח, החזירם ליד הפרוכת?

רבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו לגבי קרבנות שדמם הובא אל ההיכל. האם הקרבן נפסל בעצם ההבאה פנימה, או רק אם הדם הוקרב בפועל על גבי המזבח? הגמרא מביאה מקורות לכל אחת מן השיטות ומבארת את שורש המחלוקת.

רבי יהודה פוטר מדין פסול דם שהובא בשוגג אל ההיכל. אך מה יהיה הדין אם הדם הובא במזיד – האם ייפסל רק אם הוקרב? רבי ירמיה מביא ברייתא כדי להשיב על שאלה זו.

פריטים פסולים אינם אמורים להיות מונחים על גבי המזבח. אולם אם הונחו שם בפועל, המזבח מקדשם ואין מורידים אותם. עם זאת, קיימת מחלוקת תנאים באשר לאילו סוגי פריטים חלה הלכה זו. מובאות חמש שיטות שונות, והגמרא בוחנת את יסוד כל אחת מהן ואת הטעמים למחלוקת ביניהן.

כאשר דמים שונים מתערבבים יחד, כיצד הם מובאים על גבי המזבח? אם שני הקרבנות חייבים באותו מספר מתנות, עושים את אותו מספר מתנות, בהנחה שהדם הניתן על המזבח כולל שילוב משני הקרבנות – יש בילה. אולם במקרה שבו הדם המעורבב בא מקרבן שחייב מתנה אחת ומקרבן שחייב ארבע מתנות – נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע כיצד לנהוג.

מדוע המשנה מביאה את המקרה של דם בעלי מום שהתערבב עם דם כשר, כאשר כבר הובא מקרה דומה של אברים של בעלי מום שהתערבבו עם אברים כשרים?

הגמרא מביאה משנה במסכת פרה (ט:א), העוסקת במקרה שבו מי פרה אדומה נתערבו עם מים רגילים. רבי אליעזר וחכמים נחלקים האם ניתן להשתמש בהם, ואם כן – כיצד. מובאות שלוש אפשרויות להסביר את שיטת רבי אליעזר. לאחר מכן הגמרא מתחילה להקשות על ההסברים: תחילה מקשה על פירושו של ריש לקיש, וקושיה זו נותרת ללא פתרון. לאחר מכן מובאות חמש קושיות מן הברייתות וממשנתנו על פירושו של רב אשי. כל אחת מהן נפתרת באמצעות מתודת "אוקימתא.” המגבילה את הדין לנסיבות מסוימות. בהמשך הסוגיה מובאת קושיה נוספת, אשר אינה נפתרת.

סתירה בין המשנה במסכת מקוואות י:ו, שפוסקת לפי רוב, לבין דעת רבי יהודה בברייתא, ההולכת אחר מראה, נפתרת בשתי דרכים. אביי מציע שבברייתא שבה דעתו מחמירה יותר – רבי יהודה מצטט את דעת רבן גמליאל, שנודע כמחמיר בענייני ביטול, שכן לא התיר כלל ביטול במקרה של תערובת שני פריטים מאותו סוג (מין במינו). רבא מציע שהדעה במשנה מקוואות מתייחסת למקרה שבו רק החלק החיצוני של הכוס היה טמא, והמים שבמקווה צריכים לעבור על שפת הכוס לפי דין תורה, אך אינם חייבים למלא את הכוס. מאחר שדרישת מילוי הכוס במי מקווה היא מדרבנן בלבד – יש מקום להקל.

רבי אלעזר חולק על ריש לקיש לגבי פיגול ונותר שנתערבו יחד, שכן הוא סובר כשם שמצוות אינן מבטלות זו את זו – כך גם איסורים אינם מתבטלים זה בזה. הדבר מבוסס על הלל שהיה אוכל מצה ומרור יחד בפסח, כדי לקיים את המצווה שהם נאכלים יחד. אילו מצוות היו יכולות להתבטל זו בזו, טעמו החזק של המרור היה מבטל את טעם המצה, ולא היה יכול לקיים את חובת אכילת מצה בדרך זו.

בעניין מין במינו קיימת מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים האם היא מתבטלת. מחלוקת זו מופיעה גם בתוספתא טהרות ה׳:ג׳ בין רבי אליעזר בן יעקב לחכמים במקרה של חרס שנבלע בו שתן – האם ניתן להכשירו על ידי השריה/שטיפה בשתן.

במשנה קיימת מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים לגבי דם שנתערב בדם בעייתי. האם רבי אליעזר חולק על שני המקרים – דם פסול ודם היוצא מתוך גוף הבהמה (דם התמצית) – או רק על המקרה האחרון? המשנה דנה במקרים שונים של דם שנתערב ובאילו מהם נחלקו רבי אליעזר והחכמים.

המשנה עוסקת במקרה של דם שנתערב במים או בחומרים אחרים: באילו נסיבות ניתן עדיין להקריבו על המזבח? אם התערובת שומרת על מראה של דם, ניתן להקריב. אם נתערב בחומר בעל צבע דומה, כגון יין או דם שאינו מיועד לקרבן, אך אילו היה אותו חומר מים הדם היה עדיין ניכר, הרי שהדם כשר להקרבה. רבי יהודה, לעומת זאת, פוסק שדם אינו מתבטל בדם אחר, שכן הם מאותו מהות. לכן, אפילו אם יש רק כמות מועטה של דם קרבן בתערובת עם דמים אחרים, ניתן להזות אותו על המזבח. ואילו אם הדם נתערב בדם פסול, כגון דם מבמה שנרבעה או דם היוצא לאחר זרימת השחיטה הראשונה (דם התמצית), התערובת נשפכת ואינה ראויה להקרבה. רבי אליעזר מתיר זאת.

רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מגביל את דין המשנה למקרה שבו חומר אחר נשפך לתוך הדם. אך אם דם נפל לתוך מים, כל טיפה מתבטלת מיד עם מגע המים (ראשון ראשון בטל), נדחית מן המזבח, ומשנדחתה אינה יכולה עוד להתקבל, אפילו אם רוב התערובת הסופית היא דם, מדין דיחוי. עקרון הדיחוי חל רק בקדשים, ולא במצוות כגון מצוות כיסוי הדם לאחר שחיטה.

ריש לקיש פוסק לגבי תערובת של פיגול ונותר: אם אכלם יחד – אין מלקות. מכאן מסיקה הגמרא שלושה עקרונות לגבי תערובות: (1) אף פריטים אסורים מבטלים זה את זה; (2) הכלל שפריט שנותן טעם נחשב משמעותי ואינו מתבטל, אינו דין תורה; (3) התראת ספק אינה נחשבת התראה תקפה.

קושיה עולה על העיקרון השני. לאחר ניסיון כושל ליישב את הקושיה, ההסקה נדחית. ריש לקיש דיבר על פיגול ונותר של שני פריטים דומים – בשר ובשר (מין במינו) – המתבטלים ברוב, שכן טעמם אינו מובחן. טעם נחשב רק כאשר מדובר בפריטים שונים (מין בשאינו מינו), שבהם הטעם מורגש.

הגמרא מקשה: אם פריטים דומים מתבטלים ברוב, מדוע המשנה, במקרה של יין ודם, בוחנת האם היין היה ניכר אילו היה מים? מאחר שטעם ומראה מבוססים על אותו עיקרון, נראה שהמשנה מתייחסת לשני פריטים דומים כאילו הם שונים. אם כן, מדוע לא ליישם זאת גם במקרה של ריש לקיש – לראותם כשונים, ואם הם נותנים טעם – להתחייב? לאחר ניסיון כושל ליישב את המשנה בדרך אחרת, הגמרא פותרת זאת באופן שונה: מדובר במחלוקת תנאים. המשנה משקפת את דעת רבי יהודה, ואילו ריש לקיש נוקט בעמדת החכמים.

לבסוף, עולה סתירה לדברי רבי יהודה ממשנה. כדי להסביר את הקושי, יש להניח שהמשנה משקפת דעתו של רבי יהודה, שכן היא משתמשת בעיקרון "רואין…” אולם בסוף המשנה נאמר שמי חטאת מתבטלים במקווה אם מי המקווה הם הרוב. הדבר סותר את עמדת רבי יהודה בברייתא, שלפיה פריטים דומים נחשבים כשונים ואינם מתבטלים על פי מראיתם.