הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

כדי ליישב את שתי מימרותיו של רב לגבי שיעור הגז, כשהוא אומר "מנה ופרס” במקום אחד ו”שישים” במקום אחר, הגמרא מסבירה שרב מדבר על מנה בן ארבעים סלעים, וממילא מנה ופרס שווים לשישים סלעים.

בנוגע למתנת חמש הסלעים, ברייתא מבהירה כי הבעלים אינו חייב ללבן את הצמר לפני נתינתו; אלא עליו ליתן שיעור מספיק כך שיוותרו חמש סלעים לאחר שהכהן ילבן אותו. בהסתמך על הפסוק "לעמוד לשרת”, מסביר רבי יהושע בן לוי כי המתנה חייבת להספיק לאריגת בגד קטן המשמש בעבודת הכהונה – כשהוא מצביע על האבנט כבגד הקטן ביותר המשמש בעבודה.

באדם הגוזז כל כבש ומוכר אותו מיד בטרם יגזוז את הבא אחריו, רב חסדא מחייב את הבעלים כיוון שהגזיזה התרחשה ברשותו, ואילו רבי נתן בר הושעיה פוטר כיוון שלא הייתה בעלות מלאה על הצאן בזמן שהושלם השיעור המחויב (כאשר נגזזו כל חמשת הכבשים).

במכירה שבה הלוקח קונה גז מכבשי הצאן, אם המוכר משייר לעצמו חלק מהגז, המוכר חייב במצווה. האמוראים מנסים למצוא דעת תנאים שעל פיה ניתן להסביר דין זה; הצעתו של רב חסדא נדחית, ורבא מקשר זאת למשנה העוסקת במתנות כהונה: אדם אינו מוכר את מתנות הכהן כיוון שאינן שלו אלא של הכהן. לפיכך, אם המוכר שייר מקצת מהגז – החיוב נשאר על המוכר, אך אם לא שייר כלל – החיוב חל על הלוקח.

בפתח פרק שני עשר (שילוח הקן), המשנה מגדירה את מצוות שילוח הקן ומעמידה את היקפה מול המצוות שנשנו בפרקים הקודמים. רבי אבין ורבי מיישא משווים את המבנה של הפרקים הקודמים ומבהירים אילו דינים נשנו לצורך ואילו נשנו אגב אורחא. כמו כן, הגמרא מסבירה מדוע עופות מוקדשים ועוף טהור שנגמר דינו בבית דין לא כלולים במצווה זו.

חיוב ראשית הגז נוהג בכבשים בלבד. אף על פי שהגמרא מציעה בתחילה גזרה שווה המשווה בין המילה "גז” (בדברים יח:ה) לבין המופיע באיוב (לא:כ "ומגז כבשי יתחמם”), בסופו של דבר היא לומדת את הדין מהפסוק "לעמוד לשרת”, וקובעת כי החומר חייב להיות ראוי לשירות הכהונה, שזה מוציא נוצה של עזים וכבשים שצמרן קשה.

שטיפת כבשים, הגורמת להסרת חלק מהצמר, נתונה במחלוקת תנאים: רבי יוסי פוטר שטיפה ממצוות ראשית הגז כיוון שאינה דרך הגזיזה המקובלת, ואילו חכמים מחייבים כיוון שהיא מסירה את הצמר.

התנאים חולקים לגבי מספר הצאן המינימלי החייב: בית שמאי מחייבים בשני כבשים על פי הפסוק "שתי צאן”. בית הלל מחייבים בחמשה מ”חמש צאן עשויות”. הגמרא מסבירה למה הוא הסתמך על פסוק זה ולא על הפסוק שציטט בית שמאי. רבי ישמעאל ברבי יוסי מחייב בארבעה בהסתמך על דיני גנבת צאן שבהם התשלום הוא ארבע צאן. רבי מעדיף את עמדתו של רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבי יוחנן מסביר כי ישנה מסורת מקובלת מחגי, זכריה ומלאכי לפסוק כמותו.

בנוגע לשיעור הצמר, חכמים חולקים על רבי דוסא בן הרכינס וקובעים כי כל גזיזה (כל שהוא) מחמשה כבשים מחייבת, כאשר האמוראים מציגים שיעורי מינימום שונים לפי שיטתם, ורק עמדה אחת מתוך השלוש מקבלת את דבריהם כפשוטם שאין לזה שיעור מינימלי. רב דורש מנה ופרס (37.5 סלעים), שמואל דורש שישים סלעים תוך קביעת שיעור של 1:60 לכהן, ורבי יוחנן דורש שש סלעים שחמש מתוכן ניתנות לכהן. הגמרא מנסה ליישב עמדות אלו עם קביעת המשנה הנדרשת ליתן משקל חמש סלעים לכהן.

רב ושמואל משווים חיוב מדרבנן זה של 1:60 בראשית הגז לשיעורים המקובלים בתרומה ובפאה. והגמרא עורכת דיון בהבנת שיעורים אלו לתרומה ולפאה לאור מקורות אחרים שמתייחסים לשיעורים אחרים.

כשאיסי בר היני עולה לארץ ישראל, ר’ יוחנן מביע עליו ביקורת גם מהטעויות שהוא עושה בגירסת המשנה (רחלים במקום רחלות) וגם בחוסר כבוד שהוא מראה כלפי רב. ר’ יוחנן גם מביע עמדתו לגבי הבנת שיטת חכמים במשנתינו באומרם "כל שהוא” ודבריו סותרים את דבריו שנאמרו מקודם בסוגיה. כשרב דימי בא מארץ ישראל ומוסר דברי ר’ יוחנן, אביי מבין מתוך דבריו איך לפתור את הסתירה.

כדי ליישב את שתי מימרותיו של רב לגבי שיעור הגז, כשהוא אומר "מנה ופרס” במקום אחד ו”שישים” במקום אחר, הגמרא מסבירה שרב מדבר על מנה בן ארבעים סלעים, וממילא מנה ופרס שווים לשישים סלעים.

בנוגע למתנת חמש הסלעים, ברייתא מבהירה כי הבעלים אינו חייב ללבן את הצמר לפני נתינתו; אלא עליו ליתן שיעור מספיק כך שיוותרו חמש סלעים לאחר שהכהן ילבן אותו. בהסתמך על הפסוק "לעמוד לשרת”, מסביר רבי יהושע בן לוי כי המתנה חייבת להספיק לאריגת בגד קטן המשמש בעבודת הכהונה – כשהוא מצביע על האבנט כבגד הקטן ביותר המשמש בעבודה.

באדם הגוזז כל כבש ומוכר אותו מיד בטרם יגזוז את הבא אחריו, רב חסדא מחייב את הבעלים כיוון שהגזיזה התרחשה ברשותו, ואילו רבי נתן בר הושעיה פוטר כיוון שלא הייתה בעלות מלאה על הצאן בזמן שהושלם השיעור המחויב (כאשר נגזזו כל חמשת הכבשים).

במכירה שבה הלוקח קונה גז מכבשי הצאן, אם המוכר משייר לעצמו חלק מהגז, המוכר חייב במצווה. האמוראים מנסים למצוא דעת תנאים שעל פיה ניתן להסביר דין זה; הצעתו של רב חסדא נדחית, ורבא מקשר זאת למשנה העוסקת במתנות כהונה: אדם אינו מוכר את מתנות הכהן כיוון שאינן שלו אלא של הכהן. לפיכך, אם המוכר שייר מקצת מהגז – החיוב נשאר על המוכר, אך אם לא שייר כלל – החיוב חל על הלוקח.

בפתח פרק שני עשר (שילוח הקן), המשנה מגדירה את מצוות שילוח הקן ומעמידה את היקפה מול המצוות שנשנו בפרקים הקודמים. רבי אבין ורבי מיישא משווים את המבנה של הפרקים הקודמים ומבהירים אילו דינים נשנו לצורך ואילו נשנו אגב אורחא. כמו כן, הגמרא מסבירה מדוע עופות מוקדשים ועוף טהור שנגמר דינו בבית דין לא כלולים במצווה זו.

חיוב ראשית הגז נוהג בכבשים בלבד. אף על פי שהגמרא מציעה בתחילה גזרה שווה המשווה בין המילה "גז” (בדברים יח:ה) לבין המופיע באיוב (לא:כ "ומגז כבשי יתחמם”), בסופו של דבר היא לומדת את הדין מהפסוק "לעמוד לשרת”, וקובעת כי החומר חייב להיות ראוי לשירות הכהונה, שזה מוציא נוצה של עזים וכבשים שצמרן קשה.

שטיפת כבשים, הגורמת להסרת חלק מהצמר, נתונה במחלוקת תנאים: רבי יוסי פוטר שטיפה ממצוות ראשית הגז כיוון שאינה דרך הגזיזה המקובלת, ואילו חכמים מחייבים כיוון שהיא מסירה את הצמר.

התנאים חולקים לגבי מספר הצאן המינימלי החייב: בית שמאי מחייבים בשני כבשים על פי הפסוק "שתי צאן”. בית הלל מחייבים בחמשה מ”חמש צאן עשויות”. הגמרא מסבירה למה הוא הסתמך על פסוק זה ולא על הפסוק שציטט בית שמאי. רבי ישמעאל ברבי יוסי מחייב בארבעה בהסתמך על דיני גנבת צאן שבהם התשלום הוא ארבע צאן. רבי מעדיף את עמדתו של רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבי יוחנן מסביר כי ישנה מסורת מקובלת מחגי, זכריה ומלאכי לפסוק כמותו.

בנוגע לשיעור הצמר, חכמים חולקים על רבי דוסא בן הרכינס וקובעים כי כל גזיזה (כל שהוא) מחמשה כבשים מחייבת, כאשר האמוראים מציגים שיעורי מינימום שונים לפי שיטתם, ורק עמדה אחת מתוך השלוש מקבלת את דבריהם כפשוטם שאין לזה שיעור מינימלי. רב דורש מנה ופרס (37.5 סלעים), שמואל דורש שישים סלעים תוך קביעת שיעור של 1:60 לכהן, ורבי יוחנן דורש שש סלעים שחמש מתוכן ניתנות לכהן. הגמרא מנסה ליישב עמדות אלו עם קביעת המשנה הנדרשת ליתן משקל חמש סלעים לכהן.

רב ושמואל משווים חיוב מדרבנן זה של 1:60 בראשית הגז לשיעורים המקובלים בתרומה ובפאה. והגמרא עורכת דיון בהבנת שיעורים אלו לתרומה ולפאה לאור מקורות אחרים שמתייחסים לשיעורים אחרים.

כשאיסי בר היני עולה לארץ ישראל, ר’ יוחנן מביע עליו ביקורת גם מהטעויות שהוא עושה בגירסת המשנה (רחלים במקום רחלות) וגם בחוסר כבוד שהוא מראה כלפי רב. ר’ יוחנן גם מביע עמדתו לגבי הבנת שיטת חכמים במשנתינו באומרם "כל שהוא” ודבריו סותרים את דבריו שנאמרו מקודם בסוגיה. כשרב דימי בא מארץ ישראל ומוסר דברי ר’ יוחנן, אביי מבין מתוך דבריו איך לפתור את הסתירה.

דרישתו של רב חסדא לבקיאות מלאה בכל עשרים וארבע מתנות הכהונה נדחית על בסיס העקרון של רבי שמעון: כל כהן המודה בעבודת בית המקדש זכאי לקבל מתנות.

מהדרשה על הפסוק "ונתן” (ולא שיטול מעצמו), נלמד כי אסור לכהנים לחטוף מתנות, דבר המניע את אביי לשנות את מנהגו האישי, שהתפתח מחטיפת מתנות ועד לסירוב מוחלט לקבלן, למעט בערב יום הכיפורים כדי להחזיק את עצמו ככהן.

רב יוסף פוסק כי כהן יכול לזכות במתנות עבור תלמיד חכם עני עוד לפני שבאו לידו. עם זאת, כשהפציר רבא בשמשו של המארח (שהיה כהן) לזכות אותו במתנותיו, רבא אכל ואילו רב ספרא נמנע; בעקבות זאת חלם רב ספרא חלום מטריד בנוגע לתלמיד שאינו הגון (בקשר להתנהגותו של רבא), דבר המוביל את הגמרא לדיון אתי רחב יותר המגנה הוראה לתלמיד שאינו הגון שיסלף את דברי רבו.

בהתייחסות לשותפות עם אינו יהודי או כהן, הגמרא מיישבת מקורות סותרים בנוגע למצבים שבהם נדרש לרשום (לסמן) את הבהמה כדי למנוע מראית עין. בפתרון המחלוקת בין רב הונא לחייא בר רב, הגמרא דוחה את עמדת חייא בר רב – תוך הסברת טעותו בהבנת הברייתא המונה את עשרים וארבע מתנות הכהונה – ומסיקה כי שותפות של כהן בחלק מסוים בבהמה פוטרת רק את המתנה כנגד אותו חלק, כך ששותפות בראש פוטרת מהלחי, בעוד הזרוע והקיבה נשארות חייבות.

כשישראל קונה את הראש והכהן נשאר בעלים על שאר הגוף, הגמרא קובעת כי החיוב ההלכתי הולך אחר מקום החיוב, ועל כן הישראל חייב לתת את הלחי.