הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

לאחר שהמשנה דנה באילו כהנים זכאים לקבל חלקים מבשר הקרבנות, ריש לקיש דורש מן הפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה” כי רק מי שמבצע את העבודה רשאי לאכול, ובכך מוציא את הטבול יום ואת המחוסר כיפורים. הגמרא מקשה על כך, שהרי כהנים במשמרת השבוע מקבלים חלק אף אם לא הקריבו בפועל את הקרבן, וגם קטנים אוכלים אף שאינם ראויים לעבודה. לכן מפרשת הגמרא שהפסוק מתכוון ל”ראוי לעבודה” לעניין קבלת חלק, אף שקטנים שאינם ראויים יכולים לאכול, אבל לא מקבלים חלק. קושי נוסף מתעורר לגבי כהנים בעלי מום, שאינם ראויים לעבודת הקרבנות ובכל זאת מקבלים חלק. לפתרון, הפסוק "כל זכר בכהנים” כולל בעלי מום, והגמרא מנתחת מדוע הטבול יום הוצא מן הכלל בעוד בעל מום נכלל.

ריש לקיש שואל עוד האם כהן בעל מום שהוא גם טמא זכאי לקבל חלק. רבה מביא ראיה מן הכהן הגדול, שבשעה שהוא אונן (ביום מות קרובו) עובד במקדש אך אינו רשאי לאכול, ואינו מקבל חלק לאכילה בערב – מכאן שהזכאות לקבל חלק מותנית ביכולת לאכול. רב אושעיא מעלה שאלה דומה לגבי כהן טמא במצב שבו הטומאה הותרה לקרבנות ציבור, האם הדבר מתיר לו לקבל חלק? רבינא משיב באותה ראיה מן הכהן הגדול, ומוכיח שגם כאן נדרשת יכולת לאכול.

המשנה אומרת שאונן רשאי לגעת בקודשים, אך הדבר סותר משנה אחרת בחגיגה כא הקובעת שטבילה נדרשת כדי להתיר מגע בקודשים. שלושה פתרונות מובאים: הראשון – שמשנתנו עוסקת לפני הטבילה, אך נדחה שכן הטבילה אינה מסירה את אנינות; השני – הבחנה בין מי שנזהר שלא להיטמא בטומאה המעבירה טומאה אך לא בדבר הפוסל, לבין מי שנזהר מכל טומאה; והשלישי – שמשנתנו עוסקת בנגיעה, ואילו המשנה בחגיגה עוסקת באכילה. מובא מקור נוסף להוכיח שיש מצבים שבהם אדם נזהר מסוג אחד של טומאה ולא מאחר, והדבר נושא השלכות הלכתיות.

מאחר שהמשנה קובעת שאונן אינו מקבל חלק, הדבר משתמע שהוא כן יכול לאכול מבשר הקרבן. אולם זה סותר משנה בפסחים צא האומרת שאונן יכול לטבול ולאכול את קרבן הפסח בלילה, אך אינו רשאי לאכול שאר קודשים. הפתרון הוא להבחין בין פסח, שבו האכילה מותרת בשל דרישותיו הייחודיות, לבין שאר הקרבנות במשך השנה. מכאן מתגלגל דיון במחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון האם אנינות בלילה היא דין תורה או דין דרבנן, שכן ההיתר לאונן לאכול קרבן פסח מבוסס על עמדתו של רבי שמעון שהיא מדרבנן. אולם ברייתא מובאת שנראית כסותרת זאת, שכן היא מציגה את רבי שמעון כאומר שאנינות בלילה היא דין תורה. שתי הצעות מובאות ליישב את הסתירה.

אם חלק של קרבן נתבשל יחד עם קרבן אחר במעמד שונה, או עם מאכל חולין, המאכל מקבל את מעמד הקרבן המחמיר יותר, כפי שנאמר בויקרא ו:כ. אף על פי שדין זה מובא בהקשר של קרבן החטאת, דרשה על הפסוק בויקרא ז:לז, שבו מוזכרים סוגי קרבנות שונים, מלמדת שעיקרון זה חל על כל הקרבנות. כל קרבן הנזכר בפסוק משמש ללמד דין מסוים על שאר הקרבנות.

ברייתא בשם רבי עקיבא דורשת את דין המאכלים שנתבשלו יחד מן המילה "מנחה” שבפסוק, שכן אותו דין מופיע גם בהקשר של מנחות בויקרא ו:יא. המילה "חטאת” שבפסוק, לעומת זאת, משמש ללמד דינים אחרים. בעוד שהברייתא דורשת שלושה דינים מן "חטאת” – שאין לקנותה בכספי מעשר שני, שיש להקריבה ביום, ושכל פעולותיה נעשות ביד ימין – הגמרא מצמצמת זאת לשניים, ואולי אף לאחד, שכן שאר הדינים נלמדים במפורש בקרבנות אחרים.

רבא מעלה שתי שאלות בנוגע לדם שעל בגד: האחת נוגעת לדיני הכיבוס דם חטאת בעזרה, והשנייה נוגעת לדפ בבגד כחציצה במקווה. הוא פותר את השאלה הראשונה, אך השנייה נותרת ללא מענה.

המשנה מונה מצבים שבהם כהנים אינם מקבלים חלק מן הבשר. אם אינם יכולים להקריב את הקרבן מחמת טומאה או פסול אחר – אינם זכאים לחלק. אולם כהנים בעלי מום, אף שאינם רשאים לעבוד במקדש ולהקריב קרבנות, זכאים בכל זאת לקבל חלק מן הבשר.

זה הדף של שבת.

רבי טרפון וחכמים נחלקו האם מריקה ושטיפה של כלי מתכות ששימשו לבישול בשר קרבנות נדרשים בימי החג כפי שנדרשים במשך השנה, או שבימי החג אין צריך לבצע אותם עד סיום החג. מהו יסוד עמדתו של רבי טרפון להקל בחג?

הזמן הכללי לביצוע מריקה ושטיפה הוא לאחר שעבר הזמן המותר לאכילת הקרבן. מניין הדבר נלמד?

רבי וחכמים נחלקו האם מריקה ושטיפה נעשים שניהם במים קרים, או שמריקה נעשית במים חמים ושטיפה במים קרים. ואף לשיטת רבי, הסובר ששניהם במים קרים, עדיין יש צורך להרתיח תחילה את הסיר במים חמים כדי להסיר את טעם הבשר שהפך לנותר, נשאר מעבר לזמן שבו ניתן לאכול את הקרבן.

אם תערובות של קרבן נתבשלו יחד עם קרבן אחר במעמד שונה, או עם מאכל של חולין, שאינו קדוש, המאכל מקבל את מעמד הקרבן החמור יותר, כפי שנאמר בויקרא ו:כ. דין זה חל רק אם ניתן טעם. ופרטי הדין נידונים. נשאלת שאלה: מדוע מצוות עשה לאכול בשר קרבן אינה דוחה את מצוות לא תעשה שלא לאכול בשר פסול? רבא משיב שעיקרון זה אינו חל במקדש. רב אשי משיב שיש גם מצוות לא תעשה וגם מצוות עשה שלא לאכול את הבשר, ולכן מצוות העשה לא דוחה.

הפסוק הנוגע לדין זה נאמר בהקשר לחטאת. מן הפסוק בויקרא ז:לז, שבו מוזכרים קרבנות שונים, למדו חכמים שדיני כל סוג קרבן חלים גם על שאר הסוגים. מן החטאת המוזכרת בפסוק זה הם למדו שהדין הזה חל על כל הקרבנות. מה לומדים משאר הקרבנות הנזכרים בפסוק?

הגמרא מעלה שתי קושיות על המסקנה שכלי חרס ניתן להכשיר על ידי הכנסת אש לתוכו. ראשית, מדוע התורה מצווה לשבור כלי חרס שבו נתבשל בשר קדשים, אם אפשר פשוט להכניסו לכבשן? התשובה היא שבירושלים לא ניתן להשתמש בכבשנים, שכן הם משחירים את הקירות ומכערים את מראה העיר. שנית, מדוע תנורי המקדש נעשו ממתכת, אם ניתן היה להשתמש בתנורי חרס ולהכשירם? ההנחה שמאחורי שאלה זו שגויה, שכן התנורים היו נחושת לא בגלל שבירת כלי חרס אלא כי היו צריכים לשמש ככלי שרת במקרים מסוימים (כגון שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים) וכלי שרת אינם יכולים להיות עשויים מחרס.

רב יצחק בר יהודה עזב את בית מדרשו של רמי בר חמא ועבר ללמוד אצל רב ששת. רמי בר חמא נפגע, וסבר שרב יצחק עזבו כי הוא מחפש כבוד. רב יצחק הסביר שלא קיבל תשובות מספקות מרמי בר חמא, שכן הוא השיב מתוך הגיון ולא מתוך מקורות תנאיים. רמי בר חמא איתגר את רב יצחק לשאול אותו שאלה, והבטיח להשיב עליה ממקור תנאי. רב יצחק שאל על מריקה ושטיפה של כלי שבו השתמשו רק בחלק מהכלי לבישול קדשים – האם כל הכלי צריך מריקה ושטיפה, או רק החלק שבו השתמשו? רמי בר חמא השיב בהיגיון שרק החלק שבו השתמשו צריך ניקוי, כמו במקרה של דם על בגד. רב יצחק דחה את ההיגיון הזה וגם הביא ברייתא המוכיחה את ההפך, ובכך הפריך לחלוטין את רמי בר חמא.

רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם דין מריקה ושטיפה חל גם על קדשי קדשים וגם על קדשים קלים, או רק על קדשי קדשים.  מניין הם לומדים את ההבחנה הזו? שניהם מסכימים שאין דין מריקה ושטיפה בתרומה. הגמרא מקשה על כך מברייתא, ושלוש תשובות ניתנות.

הסוגיה שהועלתה בעמוד הקודם בנוגע לכיבוס כלים שהוצאו מן העזרה, נידונה כעת גם לגבי שבירת כלי חרס וביצוע מריקה ושטיפה של כלי מתכת. אם כלים אלו נוקבו ואיבדו את מעמדם ככלי ראוי, כיצד ניתן לקיים את מצוות שבירתם או ניקויים?

ריש לקיש מלמד כיצד יש לנהוג במעיל הכהן גדול שנטמא, מאחר שאסור לקורעו. רב אדא בר אהבה מקשה על הצעתו, אך הגמרא מתרצת את הקושי.

הגמרא מעלה קושי נוסף בנוגע לחיוב הכיבוס: כיצד ניתן לכבס דם בעזרה אם רב נחמן בשם רבה בר אבוה פוסק שדם חטאת וכתמי נגעים טעונים ניקוי בשבעה סממנים, שאחד מהם הוא מי רגליים? לפי ברייתא, אסור להכניס מי רגליים למקדש. הפתרון הוא להביא מי רגליים מעורבים ברוק תפל.

המשנה מלמדת שכלים שבהם נתבשל בשר קדשים, או שנשפך (עירה) לתוכם דבר שרותח, טעונים מריקה ושטיפה – בין אם מדובר בקדשי קדשים ובין אם בקדשים קלים. רבי שמעון חולק, ופוטר קדשים קלים מן החיוב הזה.

ברייתא מסבירה שהמילים בפסוק בויקרא ו:כא "אשר תבושל בו” לומדים את הדין שגם אם עירה רותחים מכלי לתוך כלי אחר, צריך מריקה ושטיפה.

רמי בר חמא מעלה שאלה האם בשר התלוי באוויר התנור (של חרס) נחשב כמבושל לעניין חיוב שבירת התנור. רבא מביא מקור לענות על השאלה, אך הוא נדחה. גם אמירה של רב נחמן בשם רבה בר אבוה הובאה כתשובה לשאלה, אך גם נדחה.

מובאת מקרה מעשי שבו תנור סויד בשומן, ורבה בר אהיליי אסר לאכול לעולם לחם שנאפה בו, שמא יבואו לאוכלו עם מטבל חלבי (כותח). דין זה נתקף על ידי ברייתא האוסרת ללוש בצק בחלב או לסייד תנור בשומן, אך מתירה שימוש לאחר חימום מחדש (שכן ההכשרה מוציאה את הטעם). לפיכך נדחית פסיקתו של רבה בר אהיליי.

רבינא שואל את רב אשי מדוע, אם פסיקת רבה בר אהיליי הופרך, פסק רב שיש לשבור כלי חרס לפני פסח. רב אשי מסביר שרב הבין שהברייתא מתייחסת לכלי מתכת. לחלופין, ניתן להבחין בין תנורי חרס שחומם בפנים (ולכן הכשרה מועילה), לבין סירי חרס שמתחממים מבחוץ, שאינם ניתנים להכשרה כראוי.

הגמרא בוחנת את המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יהודה האם בגדי עור שנכתמו בדם חטאת טעונים כיבוס. ברייתא מביאה פסוקים מן התורה כמקור לכל אחת מן השיטות, כאשר המחלוקת נסובה על פירוש המילה "בגד”. רבי יהודה מבין ש”בגד” כולל כל דבר שבפוטנציאל יכול לקבל טומאה, ואילו לדעת רבי אלעזר הוא מתייחס לבגדים שהם בפועל בני קבלת טומאה. אביי ורבא מציינים שלושה הבדלים מעשיים הנובעים מפירושיהם השונים.

ברייתא אחרת מביאה את המקור לכך שרק המקום המדויק בבגד שעליו ניתז הדם טעון כיבוס, ולא כל הבגד כולו.

הגמרא מדייקת מהמשנה שעור ניתנת לכיבוס, אך מצטטת מקור סותר בהקשר להלכות שבת, הקובע שלנקות עור במים אינה נחשבת כיבוס. אביי מיישב את הסתירה בכך שמייחס את אחת הדעות לחכמים ואת השנייה ל”אחרים” הכוללים עור בכיבוס. רבא מערער על כך ומתרץ בתורה אחרת – שההבחנה היא בין עור רך לעור קשה. לאחר שהוא מעלה שתי קושיות על הסברו, רבא מציע גישה שלישית: להבחין בין שפשוף, הנחשב כיבוס, לבין שפיכה או השרייה במים, שאינה נחשבת כיבוס.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת הלומדת מן הפסוקים שחובת הכיבוס, שבירת כלי חרס ושטיפת כלי נחושת – כולם צריכים להיעשות בעזרה.

המשנה פוסקת שכיבוס הוא החומרה היחידה המיוחדת לחטאת לעומת שאר הקרבנות, אך הגמרא מקשה על כך לאור חומרות נוספות שניתן היה לכלול.

המשנה מוסיפה שאם יש בגד עם דם, או כלי חרס או כלי נחושת שבו בושל בשר יצאו מן העזרה ונטמאו – יש להפקיע קודם את הטומאה באמצעות קריעה, נקיבה או פסילה אחרת של הכלי, ולאחר מכן להחזירו לעזרה כדי לכבסו, לשוברו או לשוטפו. רבינא מערער על הדין שבגד טמא נקרע בחוץ ואחר כך נכנס לכיבוס בפנים: אם הקריעה מבטלת את מעמדו כבגד בכדי לטהרו, כיצד ניתן לקיים את חובת כיבוס בגד? הגמרא מבהירה שהמקרה הוא בקריעה לאורך הבגד אך לא בחלוקה לשני חלקים נפרדים – קריעה זו מספיקה להפקעת הטומאה, אך עדיין משאירה לו מעמד של בגד לעניין כיבוס.

רמי בר חמא שואל את רב חסדא האם דם שניתז על בגד שכבר טמא טעון כיבוס. רב הונא בריה דרב יהושע מסביר כי השאלה תלויה האם אין צורך בכיבוס רק כאשר הטומאה והפסול באים בזה אחר זה, או גם כאשר הם באים בבת אחת. רב חסדא מקשר את הסוגיה למחלוקת בין רבי אלעזר וחכמים בדין מי חטאת שנטמאו, לפי פירושו של אביי. כדי לבאר את הבנת אביי, הגמרא מציגה מחלוקת רחבה יותר בין רבה, אביי ורבא על נושא ומהות המחלוקת בין רבי אלעזר לחכמים.

ברייתא מלמדת שרק דם הראוי להזאה טעון כיבוס, ולא דם שכבר נפסל. רבי עקיבא פוסק שדם שהיה לו שעת כושר ואחר כך נפסל טעון כיבוס, ואילו רבי שמעון סובר שבכל מקרה דם פסול אינו טעון כיבוס.

המשנה קובעת שדם שניתז מצוואר הבהמה, או מן הקרן או מן היסוד של המזבח, אינו טעון כיבוס, וכן דם שנשפך על הרצפה ונאסף – אינו טעון כיבוס, מפני שרק דם שנתקבל בכלי והראוי להזאה טעון כיבוס. שתי ברייתות מובאות להראות כיצד נלמדים דינים אלו מן הפסוקים שבתורה. הגמרא מוסיפה ומבארת שדרישת "ראוי להזאה” באה למעט מקרים שבהם התקבל פחות מן השיעור הנדרש בכל כלי. רבא מסביר שעיקרון זה נלמד מדרשה על הפסוק בויקרא ד:ו. לאחר שרבא מביא כמה דרשות על מילות שונות בפסוק זה, הגמרא מנתחת אותן זו מול זו – מדוע כל אחת נצרכה – וגם מול מקורות אחרים.

המשנה ממשיכה בדין דם שניתז על העור: קודם הפשט – אינו טעון כיבוס, לאחר הפשט – טעון כיבוס. רבי אלעזר מגביל את הכיבוס למקום הדם בלבד, ורק כאשר החומר ראוי לקבל טומאה. ברייתא מרחיבה את חובת הכיבוס גם לבגדים, לשק ולעור, ומפרטת שחובת הכיבוס, שבירת כלי חרס, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת – כולם צריכים להיעשות במקום קדוש. הכיבוס הוא חומרה ייחודית לחטאת לעומת שאר קדשי קדשים.

שמואל סובר שלדעת רבי עקיבא ניתן להביא יין כקרבן נדבה, והיין נזרק על גבי המזבח. אולם ברייתא מביאה דעה שרבי עקיבא סבר שמדובר בנסך לתוך ספלים בראש המזבח, דבר המעורר קושי על שיטת שמואל. הגמרא מתרצת את הקושי בכך ששמואל סובר כרבי שמעון, והברייתא כרבי יהודה – בשאלה האם דבר שאינו מתכון אסור או מותר, שכן אם מנסכים יין על המזבח, הדבר מכבה חלק מן האש שעל המזבח, והכיבוי אסור מן התורה. מקשים על תירוץ זה, שהרי רבי שמעון עצמו סובר כרבי יהודה נגד רבי שמעון באיסור כיבוי גחלת עץ כשהיא מצויה ברשות הרבים. תירוץ ניתן על ידי הבחנה בין שני המקרים: שמואל סובר כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוון, אך כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה.

דם חטאת שנזרק על בגד לפני שהובא הדם על המזבח – הבגד טעון כיבוס בעזרה. דין זה חל הן על דם חטאות החיצוניות והן על דם חטאות הפנימיות, אך אינו חל על חטאת העוף. הדבר נלמד מדרשה על הפסוק בויקרא ו:יח, המרחיבה ומצמצמת כאחד. נשאלת השאלה: מדוע דווקא העוף יוצא מן הכלל והחטאות הפנימיות נכללות? שלושה תירוצים ניתנו לכך.

שתי שאלות נשאלו על חטאת העוף – תשובה לשאלה השנייה הובאה מברייתא הנוגעת לנושא שלנו, אך שתי השאלות נותרו ללא מענה ברור.

לוי שאל שאלה נוספת: כתם דם שעבר מבגד אחד אל בגד אחר – האם גם הוא טעון כיבוס?

הגמרא בוחנת את המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יהודה האם בגדי עור שנכתמו בדם חטאת טעונים כיבוס. ברייתא מביאה פסוקים מן התורה כמקור לכל אחת מן השיטות, כאשר המחלוקת נסובה על פירוש המילה "בגד”. רבי יהודה מבין ש”בגד” כולל כל דבר שבפוטנציאל יכול לקבל טומאה, ואילו לדעת רבי אלעזר הוא מתייחס לבגדים שהם בפועל בני קבלת טומאה. אביי ורבא מציינים שלושה הבדלים מעשיים הנובעים מפירושיהם השונים.

ברייתא אחרת מביאה את המקור לכך שרק המקום המדויק בבגד שעליו ניתז הדם טעון כיבוס, ולא כל הבגד כולו.

הגמרא מדייקת מהמשנה שעור ניתנת לכיבוס, אך מצטטת מקור סותר בהקשר להלכות שבת, הקובע שלנקות עור במים אינה נחשבת כיבוס. אביי מיישב את הסתירה בכך שמייחס את אחת הדעות לחכמים ואת השנייה ל”אחרים” הכוללים עור בכיבוס. רבא מערער על כך ומתרץ בתורה אחרת – שההבחנה היא בין עור רך לעור קשה. לאחר שהוא מעלה שתי קושיות על הסברו, רבא מציע גישה שלישית: להבחין בין שפשוף, הנחשב כיבוס, לבין שפיכה או השרייה במים, שאינה נחשבת כיבוס.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת הלומדת מן הפסוקים שחובת הכיבוס, שבירת כלי חרס ושטיפת כלי נחושת – כולם צריכים להיעשות בעזרה.

המשנה פוסקת שכיבוס הוא החומרה היחידה המיוחדת לחטאת לעומת שאר הקרבנות, אך הגמרא מקשה על כך לאור חומרות נוספות שניתן היה לכלול.

המשנה מוסיפה שאם יש בגד עם דם, או כלי חרס או כלי נחושת שבו בושל בשר יצאו מן העזרה ונטמאו – יש להפקיע קודם את הטומאה באמצעות קריעה, נקיבה או פסילה אחרת של הכלי, ולאחר מכן להחזירו לעזרה כדי לכבסו, לשוברו או לשוטפו. רבינא מערער על הדין שבגד טמא נקרע בחוץ ואחר כך נכנס לכיבוס בפנים: אם הקריעה מבטלת את מעמדו כבגד בכדי לטהרו, כיצד ניתן לקיים את חובת כיבוס בגד? הגמרא מבהירה שהמקרה הוא בקריעה לאורך הבגד אך לא בחלוקה לשני חלקים נפרדים – קריעה זו מספיקה להפקעת הטומאה, אך עדיין משאירה לו מעמד של בגד לעניין כיבוס.

הסוגיה שהועלתה בעמוד הקודם בנוגע לכיבוס כלים שהוצאו מן העזרה, נידונה כעת גם לגבי שבירת כלי חרס וביצוע מריקה ושטיפה של כלי מתכת. אם כלים אלו נוקבו ואיבדו את מעמדם ככלי ראוי, כיצד ניתן לקיים את מצוות שבירתם או ניקויים?

ריש לקיש מלמד כיצד יש לנהוג במעיל הכהן גדול שנטמא, מאחר שאסור לקורעו. רב אדא בר אהבה מקשה על הצעתו, אך הגמרא מתרצת את הקושי.

הגמרא מעלה קושי נוסף בנוגע לחיוב הכיבוס: כיצד ניתן לכבס דם בעזרה אם רב נחמן בשם רבה בר אבוה פוסק שדם חטאת וכתמי נגעים טעונים ניקוי בשבעה סממנים, שאחד מהם הוא מי רגליים? לפי ברייתא, אסור להכניס מי רגליים למקדש. הפתרון הוא להביא מי רגליים מעורבים ברוק תפל.

המשנה מלמדת שכלים שבהם נתבשל בשר קדשים, או שנשפך (עירה) לתוכם דבר שרותח, טעונים מריקה ושטיפה – בין אם מדובר בקדשי קדשים ובין אם בקדשים קלים. רבי שמעון חולק, ופוטר קדשים קלים מן החיוב הזה.

ברייתא מסבירה שהמילים בפסוק בויקרא ו:כא "אשר תבושל בו” לומדים את הדין שגם אם עירה רותחים מכלי לתוך כלי אחר, צריך מריקה ושטיפה.

רמי בר חמא מעלה שאלה האם בשר התלוי באוויר התנור (של חרס) נחשב כמבושל לעניין חיוב שבירת התנור. רבא מביא מקור לענות על השאלה, אך הוא נדחה. גם אמירה של רב נחמן בשם רבה בר אבוה הובאה כתשובה לשאלה, אך גם נדחה.

מובאת מקרה מעשי שבו תנור סויד בשומן, ורבה בר אהיליי אסר לאכול לעולם לחם שנאפה בו, שמא יבואו לאוכלו עם מטבל חלבי (כותח). דין זה נתקף על ידי ברייתא האוסרת ללוש בצק בחלב או לסייד תנור בשומן, אך מתירה שימוש לאחר חימום מחדש (שכן ההכשרה מוציאה את הטעם). לפיכך נדחית פסיקתו של רבה בר אהיליי.

רבינא שואל את רב אשי מדוע, אם פסיקת רבה בר אהיליי הופרך, פסק רב שיש לשבור כלי חרס לפני פסח. רב אשי מסביר שרב הבין שהברייתא מתייחסת לכלי מתכת. לחלופין, ניתן להבחין בין תנורי חרס שחומם בפנים (ולכן הכשרה מועילה), לבין סירי חרס שמתחממים מבחוץ, שאינם ניתנים להכשרה כראוי.

הגמרא מעלה שתי קושיות על המסקנה שכלי חרס ניתן להכשיר על ידי הכנסת אש לתוכו. ראשית, מדוע התורה מצווה לשבור כלי חרס שבו נתבשל בשר קדשים, אם אפשר פשוט להכניסו לכבשן? התשובה היא שבירושלים לא ניתן להשתמש בכבשנים, שכן הם משחירים את הקירות ומכערים את מראה העיר. שנית, מדוע תנורי המקדש נעשו ממתכת, אם ניתן היה להשתמש בתנורי חרס ולהכשירם? ההנחה שמאחורי שאלה זו שגויה, שכן התנורים היו נחושת לא בגלל שבירת כלי חרס אלא כי היו צריכים לשמש ככלי שרת במקרים מסוימים (כגון שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים) וכלי שרת אינם יכולים להיות עשויים מחרס.

רב יצחק בר יהודה עזב את בית מדרשו של רמי בר חמא ועבר ללמוד אצל רב ששת. רמי בר חמא נפגע, וסבר שרב יצחק עזבו כי הוא מחפש כבוד. רב יצחק הסביר שלא קיבל תשובות מספקות מרמי בר חמא, שכן הוא השיב מתוך הגיון ולא מתוך מקורות תנאיים. רמי בר חמא איתגר את רב יצחק לשאול אותו שאלה, והבטיח להשיב עליה ממקור תנאי. רב יצחק שאל על מריקה ושטיפה של כלי שבו השתמשו רק בחלק מהכלי לבישול קדשים – האם כל הכלי צריך מריקה ושטיפה, או רק החלק שבו השתמשו? רמי בר חמא השיב בהיגיון שרק החלק שבו השתמשו צריך ניקוי, כמו במקרה של דם על בגד. רב יצחק דחה את ההיגיון הזה וגם הביא ברייתא המוכיחה את ההפך, ובכך הפריך לחלוטין את רמי בר חמא.

רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם דין מריקה ושטיפה חל גם על קדשי קדשים וגם על קדשים קלים, או רק על קדשי קדשים.  מניין הם לומדים את ההבחנה הזו? שניהם מסכימים שאין דין מריקה ושטיפה בתרומה. הגמרא מקשה על כך מברייתא, ושלוש תשובות ניתנות.

זה הדף של שבת.

רבי טרפון וחכמים נחלקו האם מריקה ושטיפה של כלי מתכות ששימשו לבישול בשר קרבנות נדרשים בימי החג כפי שנדרשים במשך השנה, או שבימי החג אין צריך לבצע אותם עד סיום החג. מהו יסוד עמדתו של רבי טרפון להקל בחג?

הזמן הכללי לביצוע מריקה ושטיפה הוא לאחר שעבר הזמן המותר לאכילת הקרבן. מניין הדבר נלמד?

רבי וחכמים נחלקו האם מריקה ושטיפה נעשים שניהם במים קרים, או שמריקה נעשית במים חמים ושטיפה במים קרים. ואף לשיטת רבי, הסובר ששניהם במים קרים, עדיין יש צורך להרתיח תחילה את הסיר במים חמים כדי להסיר את טעם הבשר שהפך לנותר, נשאר מעבר לזמן שבו ניתן לאכול את הקרבן.

אם תערובות של קרבן נתבשלו יחד עם קרבן אחר במעמד שונה, או עם מאכל של חולין, שאינו קדוש, המאכל מקבל את מעמד הקרבן החמור יותר, כפי שנאמר בויקרא ו:כ. דין זה חל רק אם ניתן טעם. ופרטי הדין נידונים. נשאלת שאלה: מדוע מצוות עשה לאכול בשר קרבן אינה דוחה את מצוות לא תעשה שלא לאכול בשר פסול? רבא משיב שעיקרון זה אינו חל במקדש. רב אשי משיב שיש גם מצוות לא תעשה וגם מצוות עשה שלא לאכול את הבשר, ולכן מצוות העשה לא דוחה.

הפסוק הנוגע לדין זה נאמר בהקשר לחטאת. מן הפסוק בויקרא ז:לז, שבו מוזכרים קרבנות שונים, למדו חכמים שדיני כל סוג קרבן חלים גם על שאר הסוגים. מן החטאת המוזכרת בפסוק זה הם למדו שהדין הזה חל על כל הקרבנות. מה לומדים משאר הקרבנות הנזכרים בפסוק?