הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

מהו השיעור המינימלי שצריך להישאר מן הכבד כדי שהבהמה תהיה כשרה כאשר הוא נפגע או חסר בחלקו. אף על פי שישנה דעה שכל שהוא מספיק, נקבע להלכה שנדרש שיעור של כזית, והאמוראים נחלקו האם נתח זה צריך להישאר במקום המרה, או במקום חיותו של הכבד. רב פפא קיבל את שתי הגישות ודרש כזית בשני המקומות גם יחד.

בעניין נקבים בריאה, הגמרא מסבירה שהריאה מוקפת בשני קרומים, קרום חיצוני וקרום פנימי. אם ניקב רק קרום אחד, הקרום השני שנותר שלם מגן עליה והריאה כשרה. כדי לאבחן ריאה שקיים חשש שהיא מוציאה אוויר, רב יוסף מציע בדיקה אחת עם נוצה ושנייה עם מים. לבדיקה עם מים, מניחים את הריאה בתוך קערת מים פושרים ומנפחים אותה. אם המים מבעבעים, הדבר מוכיח שיש בה נקב פוסל; אם לא, הרעש מיוחס רק לאוויר הכלוא בין הקרומים והריאה כשרה.

רבא קובע כללים לגבי שינויים שונים במראה ובמבנה של הריאה. קילופים חיצוניים, שינויי צבע מרובים או כתמים בגוונים שונים בדרך כלל אינם פוסלים את הבהמה. לעומת זאת, אם חלק מן הריאה יבש עד כדי כך שהוא נפרך בציפורן, הבהמה נפסלת כטריפה. הגמרא דנה בדיני סירכות (הידבקויות) בריאה. סירכא בין שתי אונות שלא כסדרן האנטומי הטבעי מהווה פסול מוחלט שאין לו בדיקה, בעוד שסירכא כסדרן נחשבת כצמיחה טבעית וכשרה.

באילו תנאים נקבים, סדקים או חסרונות בגרגרת פוסלים את הבהמה או את העוף משום טריפה? חכמים מגדירים שיעורים מדויקים לנזק מבני בקנה הנשימה. במקרה של סדק או שבר לאורך הקנה, האיבר נשאר כשר בתנאי שנשתייר מעט בראש הקנה ובסופה.

חכמים דנים בגבולות האנטומיים המדויקים של כמה איברים חיוניים, שכן להגדרות אלו יש משקל הלכתי רב בתחומים שונים. הדבר כולל את הגדרת גבולות הצוואר כדי קבוע את האזור המותר בשחיטה, וזיהוי הגבולות של החזה כדי לבודד את נתח הבשר המיועד לכהן מקרבן שלמים. בנוסף, חכמים משרטטים את הגבולות המדויקים של המוח ושל הלב כדי לקבוע את האזורים הקריטיים שבהם נקב בכל שהוא פוסל מיד את הבהמה כטרפה.

רב ושמואל נחלקו לגבי שיעור הנקב באבי העורקים (העורק הראשי היוצא מן הלב) הפוסל את הבהמה כטריפה. רב סובר שנקב בכל שהוא (במשהו) הוא קטלני, ואילו שמואל פוסק שהבהמה נחשבת טריפה רק אם רוב היקפו של כלי הדם ניקב או נפסק.

מהם הגבולות המדויקים של חוט השדרה, ואילו פציעות ספציפיות פוסלות אותו? הגמרא קובעת את הגבול התחתון של חוט השדרה שעד אליו פגיעה גופנית משפיעה על מעמדה ההלכתי של הבהמה. הבהמה נעשית טריפה אם חוט השדרה שלה נפסק, או אם רקמת העצב הפנימית עוברת התנוונות קשה, כגון התמססות או התרככות עד כדי כך שחוט השדרה מאבד את יציבותו המבנית.

מהן הקטגוריות העיקריות של הטרפות? עולא קובע כי שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני: נקובה, פסוקה, נטולה, חסורה, קרועה, דרוסה, נפולה ושבורה. חייא בר רב מציין כי ישנם שמונה מקרים מוגדרים בקטגוריית הנקובה, מניין המוציא מכלל פסול מרה שניקבה, שנחשבת טרפה רק לדעת רבי יוסי ברבי יהודה. עם זאת, רבי יצחק בר יוסף אמר משמו של רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. הוא מביא סימוכין לשיטת רבי יוסי מהקשר המקראי בספר איוב (טז:יג), שם מתאר איוב כי מרה שלו נשפכה לארץ, ואף על פי כן הוא הוסיף לחיות. חכמים השיבו על כך שמעשהו של איוב היה מעשה נסים, ואין לומדים הלכה ממעשה נסים.

שמועה נוספת של רבי יוחנן הובאה על ידי רבי יצחק בר יוסף בעניין הכבד: אם נשתייר ממנה פחות מכזית, הבהמה טרפה. מכיוון שלפי רבה בר בר חנה רבי יוחנן פוסק כסתם משנה, מתעוררת כאן סתירה, שהרי משנתנו קובעת כי הבהמה נטרפת רק אם ניטל הכבד לחלוטין ולא נשתייר ממנו כלום. הגמרא מיישבת זאת בכך שמדובר במחלוקת אמוראים לגבי שיטתו המדויקת של רבי יוחנן. שתי שמועות נוספות הובאו על ידי רבי יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן בעניין טרפות: מרה שניקבה והכבד סותם את הנקב, או קורקבן של עוף שניקב אך הכיס הפנימי שלו נותר שלם – בשני המקרים הבהמה כשרה.

רבא מציין כי הוושט מורכב משני קרומים שונים – חיצוני אדום ופנימי לבן. אם ניקב רק קרום אחד והשני נותר שלם, הבהמה כשרה. מהו הדין כאשר שני הקרומים ניקבו אך הנקבים אינם מכוונים זה כנגד זה? רב אשי קובע כי באיבר סטטי כמו הקורקבן, נקבים שאינם מכוונים זה כנגד זה כשרים משום שהשכבות אינן זזות ממקומן. לעומת זאת, באיבר דינמי כמו הוושט, אשר מתרחב, מתכווץ בזמן האכילה ודיבור, הנקבים עלולים להתאחד ולהתיישר זה מול זה, ולכן נקבים שאינם מכוונים בוושט פוסלים את הבהמה כטריפה. לפי גרסה אחת, מר זוטרא מצטט את רב פפא כאומר את ההפך הגמור, ולפי גרסה אחרת הוא מסכים עם רב אשי.

רבה מציין כי אין לוושט בדיקה לחשש דריסה (ספק דרוסה) מצידו החיצוני, שכן הוושט מבחוץ אדום וסימני דם לא יהיו ניכרים בו, אלא יש להפוך אותו ולבדוק אותו מבפנים. אם נמצא קוץ תקוע בתוך הוושט ויש נקב מצדו הפנימי אך לא ניכר נקב מצדו החיצוני, עולא פוסק שאין חוששים שמא הקוץ ניקב את הוושט לחלוטין והבריא, שכן דרכן של בהמות לרעות ולאכול קוצים מבלי לפסול את עצמן כטריפות.

האם תורבץ הוושט (החלק העליון שמחבר בין הלסת לוושט) נחשב מבחינה הלכתית כחלק מן הוושט? רב ושמואל נחלקו במעמדו. רב סובר שתורבץ הוושט נחשב מקום שחיטה, ולפיכך כל נקב חיצוני כלשהו, ואפילו במשהו, פוסל אותו כטריפה. שמואל חולק וסובר שאין זה מקום שחיטה, ועל כן אינו נפסל אלא אם כן נפסק ברובו. מחלוקת זו הגיעה לידי מעשה בשור של בני רב עוקבא, שבו השחיטה החלה בתורבץ הוושט והסתיימה בוושט עצמו. רבא הטיל על המקרה את חומרותיהם של רב ושל שמואל כאחד, וטרף את הבהמה. רבי אבא הפך את פסק דינו של רבא, והוכיח כי השור כשר לחלוטין לפי כל אחת מן השיטות בנפרד. שכן לדעת רב מקום תחילת השחיטה היה כשר, ולדעת שמואל החתך המועט בתורבץ הוושט לא טרף את הבהמה לפני שהושלמה השחיטה. כיוון שפסילתו של רבא נבעה מפסיקה בעלת סתירה לוגית פנימית שגרמה להפסד ממון על ידי השמדת בשר כשר, חייב אותו רבי אבא לשלם דמי שור לבעליו.

מהם המומים והחבלות הפוסלים את הבהמה משום טריפה? המשנה מונה קטגוריות שונות, כגון נקובת הוושט, פסוקת הגרגרת, ניקוב קרום המוח, ניקוב הלב לבית חללו, שבירת השדרה ופסיקת חוט השדרה, נטילת הכבד לחלוטין, וכן נקבים או קרעים שונים בריאה, בקיבה, במרה, במעיים הדקים ובכרס. הרשימה כוללת גם טראומות חיצוניות קשות, כגון נפילה מן הגג, שבירת רוב הצלעות או דריסה על ידי טורפים מסוימים. המשנה קובעת את כלל היסוד: כל בהמה שיש בה מום או פציעה שאין כמוה חיה – הרי היא טריפה.

ריש לקיש דורש את העיקרון שטרפה אינה חיה מן הפסוק "זאת החיה אשר תאכלו”, המלמד שרק בהמה המסוגלת לחיות מותרת באכילה, ואילו זו שאינה חיה – אסורה. לעומת זאת, השיטה החולקת סוברת שטריפה חיה, ולומדת מאותו הפסוק שסוג מסוים של חיה שמסוגלת לחיות מותר באכילה, ואילו חיה אחרת שמסוגלת לחיות (הטריפה) אסורה. עם זאת, לאחר שהגמרא דוחה הוכחה זו מן הפסוק, היא מביאה פסוק אחר לתמיכה בדעה שטריפה חיה: "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל”.

רשימת המשנה אינה כוללת את כל המקרים, שכן ישנם מקרים נוספים של טריפות – ארבעה הרמוזים בראשי התיבות בסג”ר, ועוד שבע שמועות אמוראיות המכונות "שב שמעתתא”. אף על פי שמקרים אלו לא נזכרו במפורש במשנה, ניתן ללמוד אותם מן הכלל המופיע בסופה, לפיו כל בהמה שאינה מסוגלת לחיות נחשבת לטריפה. עם זאת, כיצד ניתן ליישב את המסורת התנאית של דבי רבי ישמעאל המגבילה את רשימת הטרפות לשמונה עשרה בלבד? לאחר ניסיון כושל, הגמרא מיישבת את המניין לפי רבי ישמעאל על ידי הגדרת כל סוגי הנקבים כקטגוריה אחת רחבה וכל סוגי האיברים הפסוקים (חתוכים) כקטגוריה אחת נפרדת, ובכך היא מתאימה את המניין המחושב עם כל הטריפות המופיעות ברשימות השונות.

מהו השיעור המינימלי שצריך להישאר מן הכבד כדי שהבהמה תהיה כשרה כאשר הוא נפגע או חסר בחלקו. אף על פי שישנה דעה שכל שהוא מספיק, נקבע להלכה שנדרש שיעור של כזית, והאמוראים נחלקו האם נתח זה צריך להישאר במקום המרה, או במקום חיותו של הכבד. רב פפא קיבל את שתי הגישות ודרש כזית בשני המקומות גם יחד.

בעניין נקבים בריאה, הגמרא מסבירה שהריאה מוקפת בשני קרומים, קרום חיצוני וקרום פנימי. אם ניקב רק קרום אחד, הקרום השני שנותר שלם מגן עליה והריאה כשרה. כדי לאבחן ריאה שקיים חשש שהיא מוציאה אוויר, רב יוסף מציע בדיקה אחת עם נוצה ושנייה עם מים. לבדיקה עם מים, מניחים את הריאה בתוך קערת מים פושרים ומנפחים אותה. אם המים מבעבעים, הדבר מוכיח שיש בה נקב פוסל; אם לא, הרעש מיוחס רק לאוויר הכלוא בין הקרומים והריאה כשרה.

רבא קובע כללים לגבי שינויים שונים במראה ובמבנה של הריאה. קילופים חיצוניים, שינויי צבע מרובים או כתמים בגוונים שונים בדרך כלל אינם פוסלים את הבהמה. לעומת זאת, אם חלק מן הריאה יבש עד כדי כך שהוא נפרך בציפורן, הבהמה נפסלת כטריפה. הגמרא דנה בדיני סירכות (הידבקויות) בריאה. סירכא בין שתי אונות שלא כסדרן האנטומי הטבעי מהווה פסול מוחלט שאין לו בדיקה, בעוד שסירכא כסדרן נחשבת כצמיחה טבעית וכשרה.

באילו תנאים נקבים, סדקים או חסרונות בגרגרת פוסלים את הבהמה או את העוף משום טריפה? חכמים מגדירים שיעורים מדויקים לנזק מבני בקנה הנשימה. במקרה של סדק או שבר לאורך הקנה, האיבר נשאר כשר בתנאי שנשתייר מעט בראש הקנה ובסופה.

חכמים דנים בגבולות האנטומיים המדויקים של כמה איברים חיוניים, שכן להגדרות אלו יש משקל הלכתי רב בתחומים שונים. הדבר כולל את הגדרת גבולות הצוואר כדי קבוע את האזור המותר בשחיטה, וזיהוי הגבולות של החזה כדי לבודד את נתח הבשר המיועד לכהן מקרבן שלמים. בנוסף, חכמים משרטטים את הגבולות המדויקים של המוח ושל הלב כדי לקבוע את האזורים הקריטיים שבהם נקב בכל שהוא פוסל מיד את הבהמה כטרפה.

רב ושמואל נחלקו לגבי שיעור הנקב באבי העורקים (העורק הראשי היוצא מן הלב) הפוסל את הבהמה כטריפה. רב סובר שנקב בכל שהוא (במשהו) הוא קטלני, ואילו שמואל פוסק שהבהמה נחשבת טריפה רק אם רוב היקפו של כלי הדם ניקב או נפסק.

מהם הגבולות המדויקים של חוט השדרה, ואילו פציעות ספציפיות פוסלות אותו? הגמרא קובעת את הגבול התחתון של חוט השדרה שעד אליו פגיעה גופנית משפיעה על מעמדה ההלכתי של הבהמה. הבהמה נעשית טריפה אם חוט השדרה שלה נפסק, או אם רקמת העצב הפנימית עוברת התנוונות קשה, כגון התמססות או התרככות עד כדי כך שחוט השדרה מאבד את יציבותו המבנית.

מהן הקטגוריות העיקריות של הטרפות? עולא קובע כי שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני: נקובה, פסוקה, נטולה, חסורה, קרועה, דרוסה, נפולה ושבורה. חייא בר רב מציין כי ישנם שמונה מקרים מוגדרים בקטגוריית הנקובה, מניין המוציא מכלל פסול מרה שניקבה, שנחשבת טרפה רק לדעת רבי יוסי ברבי יהודה. עם זאת, רבי יצחק בר יוסף אמר משמו של רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. הוא מביא סימוכין לשיטת רבי יוסי מהקשר המקראי בספר איוב (טז:יג), שם מתאר איוב כי מרה שלו נשפכה לארץ, ואף על פי כן הוא הוסיף לחיות. חכמים השיבו על כך שמעשהו של איוב היה מעשה נסים, ואין לומדים הלכה ממעשה נסים.

שמועה נוספת של רבי יוחנן הובאה על ידי רבי יצחק בר יוסף בעניין הכבד: אם נשתייר ממנה פחות מכזית, הבהמה טרפה. מכיוון שלפי רבה בר בר חנה רבי יוחנן פוסק כסתם משנה, מתעוררת כאן סתירה, שהרי משנתנו קובעת כי הבהמה נטרפת רק אם ניטל הכבד לחלוטין ולא נשתייר ממנו כלום. הגמרא מיישבת זאת בכך שמדובר במחלוקת אמוראים לגבי שיטתו המדויקת של רבי יוחנן. שתי שמועות נוספות הובאו על ידי רבי יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן בעניין טרפות: מרה שניקבה והכבד סותם את הנקב, או קורקבן של עוף שניקב אך הכיס הפנימי שלו נותר שלם – בשני המקרים הבהמה כשרה.

רבא מציין כי הוושט מורכב משני קרומים שונים – חיצוני אדום ופנימי לבן. אם ניקב רק קרום אחד והשני נותר שלם, הבהמה כשרה. מהו הדין כאשר שני הקרומים ניקבו אך הנקבים אינם מכוונים זה כנגד זה? רב אשי קובע כי באיבר סטטי כמו הקורקבן, נקבים שאינם מכוונים זה כנגד זה כשרים משום שהשכבות אינן זזות ממקומן. לעומת זאת, באיבר דינמי כמו הוושט, אשר מתרחב, מתכווץ בזמן האכילה ודיבור, הנקבים עלולים להתאחד ולהתיישר זה מול זה, ולכן נקבים שאינם מכוונים בוושט פוסלים את הבהמה כטריפה. לפי גרסה אחת, מר זוטרא מצטט את רב פפא כאומר את ההפך הגמור, ולפי גרסה אחרת הוא מסכים עם רב אשי.

רבה מציין כי אין לוושט בדיקה לחשש דריסה (ספק דרוסה) מצידו החיצוני, שכן הוושט מבחוץ אדום וסימני דם לא יהיו ניכרים בו, אלא יש להפוך אותו ולבדוק אותו מבפנים. אם נמצא קוץ תקוע בתוך הוושט ויש נקב מצדו הפנימי אך לא ניכר נקב מצדו החיצוני, עולא פוסק שאין חוששים שמא הקוץ ניקב את הוושט לחלוטין והבריא, שכן דרכן של בהמות לרעות ולאכול קוצים מבלי לפסול את עצמן כטריפות.

האם תורבץ הוושט (החלק העליון שמחבר בין הלסת לוושט) נחשב מבחינה הלכתית כחלק מן הוושט? רב ושמואל נחלקו במעמדו. רב סובר שתורבץ הוושט נחשב מקום שחיטה, ולפיכך כל נקב חיצוני כלשהו, ואפילו במשהו, פוסל אותו כטריפה. שמואל חולק וסובר שאין זה מקום שחיטה, ועל כן אינו נפסל אלא אם כן נפסק ברובו. מחלוקת זו הגיעה לידי מעשה בשור של בני רב עוקבא, שבו השחיטה החלה בתורבץ הוושט והסתיימה בוושט עצמו. רבא הטיל על המקרה את חומרותיהם של רב ושל שמואל כאחד, וטרף את הבהמה. רבי אבא הפך את פסק דינו של רבא, והוכיח כי השור כשר לחלוטין לפי כל אחת מן השיטות בנפרד. שכן לדעת רב מקום תחילת השחיטה היה כשר, ולדעת שמואל החתך המועט בתורבץ הוושט לא טרף את הבהמה לפני שהושלמה השחיטה. כיוון שפסילתו של רבא נבעה מפסיקה בעלת סתירה לוגית פנימית שגרמה להפסד ממון על ידי השמדת בשר כשר, חייב אותו רבי אבא לשלם דמי שור לבעליו.

מהם המומים והחבלות הפוסלים את הבהמה משום טריפה? המשנה מונה קטגוריות שונות, כגון נקובת הוושט, פסוקת הגרגרת, ניקוב קרום המוח, ניקוב הלב לבית חללו, שבירת השדרה ופסיקת חוט השדרה, נטילת הכבד לחלוטין, וכן נקבים או קרעים שונים בריאה, בקיבה, במרה, במעיים הדקים ובכרס. הרשימה כוללת גם טראומות חיצוניות קשות, כגון נפילה מן הגג, שבירת רוב הצלעות או דריסה על ידי טורפים מסוימים. המשנה קובעת את כלל היסוד: כל בהמה שיש בה מום או פציעה שאין כמוה חיה – הרי היא טריפה.

ריש לקיש דורש את העיקרון שטרפה אינה חיה מן הפסוק "זאת החיה אשר תאכלו”, המלמד שרק בהמה המסוגלת לחיות מותרת באכילה, ואילו זו שאינה חיה – אסורה. לעומת זאת, השיטה החולקת סוברת שטריפה חיה, ולומדת מאותו הפסוק שסוג מסוים של חיה שמסוגלת לחיות מותר באכילה, ואילו חיה אחרת שמסוגלת לחיות (הטריפה) אסורה. עם זאת, לאחר שהגמרא דוחה הוכחה זו מן הפסוק, היא מביאה פסוק אחר לתמיכה בדעה שטריפה חיה: "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל”.

רשימת המשנה אינה כוללת את כל המקרים, שכן ישנם מקרים נוספים של טריפות – ארבעה הרמוזים בראשי התיבות בסג”ר, ועוד שבע שמועות אמוראיות המכונות "שב שמעתתא”. אף על פי שמקרים אלו לא נזכרו במפורש במשנה, ניתן ללמוד אותם מן הכלל המופיע בסופה, לפיו כל בהמה שאינה מסוגלת לחיות נחשבת לטריפה. עם זאת, כיצד ניתן ליישב את המסורת התנאית של דבי רבי ישמעאל המגבילה את רשימת הטרפות לשמונה עשרה בלבד? לאחר ניסיון כושל, הגמרא מיישבת את המניין לפי רבי ישמעאל על ידי הגדרת כל סוגי הנקבים כקטגוריה אחת רחבה וכל סוגי האיברים הפסוקים (חתוכים) כקטגוריה אחת נפרדת, ובכך היא מתאימה את המניין המחושב עם כל הטריפות המופיעות ברשימות השונות.

שלוש קושיות מועלות ממקורות תנאיים נגד שיטת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והן מיושבות. הקושיה הראשונה היא מהברייתא לגבי קרבן חטאת שנשחט מחוץ למקדש לעבודה זרה, והגמרא מיישבת זאת בהסבר שכיוון שהקרבן מביא כפרה לבעלים, הוא נחשב מבחינה הלכתית כרכושו שלו. הקושיא השנייה היא מהמשנה לגבי שניים האוחזים בסכין ואחד מהם שוחט לשם עבודה זרה, והקושיה השלישית היא מברייתא לגבי המטמא, המדמע או המנסך רכוש של חברו. הגמרא מיישבת קושיות אלו בהסבר שלאדם המחשב יש שותפות ממונית בחפץ.

הגמרא מציעה שהמחלוקת בין רב הונא לרב נחמן היא מחלוקת תנאית, ומביאה מחלוקת לגבי השאלה האם נוכרי יכול לאסור יין של יהודי על ידי ניסוכו לעבודה זרה. רב נחמן, לעומת זאת, דוחה את ההשוואה הזו, שכן יהודי שעושה מעשה כזה עושה זאת רק כדי להרגיז את חברו, ואין לו כוונה אמיתית לעבוד עבודה זרה. מספר קושיות מועלות נגד הסבר זה ממקורות תנאיים, אך הן מיושבות בהסבר שמדובר במקרים שבהם היהודי הוא משומד.

המשנה קובעת שאין לשחוט בהמה ישירות לתוך ימים, נהרות או כלים, משום שהדבר נראה לאחרים כאילו הוא זובח לעבודה זרה (מראית עין). עם זאת, מותר לשחוט לתוך עוגה של מים, ורבא מבהיר שמדובר במים עכורים. כמו כן, אין לשחוט ישירות לתוך גומא באף מקום, אך מאידך המשנה מתירה לעשות זאת בתוך ביתו. אביי ורבא מיישבים כל אחד את הסתירה הזו באופן שונה, ורבא דוחה את הסברו של אביי. רבא מסביר שאדם מותר לשחוט מחוץ לגומא בחצר הפרטית שלו כך שהדם שותת ויורד אליה כדי לשמור על ניקיון החצר. בשוק, אפילו מעשה זה אסור לחלוטין כדי למנוע העתקה של מנהגי המינים, ומי שעושה כן צריך לבדוק אחריו שמא נטה למינות. ברייתא מובאת כדי לסייע להסברו של רבא.

המשנה קובעת ששחיטת חולין לשם קרבן שיכול לבוא בנדר או בנדבה – כגון עולה, אשם תלוי או תודה – פוסלת את השחיטה, ואילו רבי שמעון מכשיר. חכמים חוששים שאנשים יראו זאת ויחשבו שמותר לשחוט קודשים מחוץ לבית המקדש. לעומת זאת, שחיטה לשם קרבנות שאינם יכולים לבוא בנדר או בנדבה, כמו חטאת, כשרה, מכיוון שאנשים יניחו שהשוחט רק אומר זאת מן השפה ולחוץ לשם אותו קרבן, אך אינו מתכוון באמת להקריב קודשים מחוץ למקדש.