הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

קושי שלישי מועלה נגד דבריו של רבא בר אבוה, הקובע כי הנודר להביא "שור משוורי” מתכוון לשור המובחר ביותר שברשותו. הקושי נובע מהשוואה לדיני מכירה: אדם המוכר "בית מביתי”, הוא לא היה מחויב לתת לקונה את הטוב שבבתיו. הקושי מיושב על ידי הבחנה בין דיני הקדש, שבהם "יד הקדש על העליונה”, לבין דיני מכירה, שבהם "יד בעל השטר (הקונה) על התחתונה”.

אדם שנדר להביא קרבן לבית חוניו שבמצרים – מה נחשב כקיום נדרו? אם נדר להקריב בבית חוניו, עליו להעלות את הקרבן לבית המקדש בירושלים; ואם הקריבו בבית חוניו, האם יצא ידי חובת נדרו? האם חייב כרת על העלאת חוץ? רב המנונא ורבא חלוקים על איך להבין את דברי המשנה.

כהן ששימש בבית חוניו ואז חזר בתשובה ומבקש לשרת בבית המקדש – אינו רשאי לעבוד שם, כיוון שחכמים קנסו אותו. כהנים אלו נחשבים כבעלי מום; הם פסולים מעבודה על גבי המזבח, אך הם רשאים לאכול ולחלוק בלחם הקדשים יחד עם הכהנים.

גם כהן ששימש לעבודה זרה אינו יכול לשרת בבית המקדש אפילו לאחר שחזר בתשובה. רב נחמן ורב ששת חולקים לגבי ארבעה מקרים בשאלה האם הם נחשבים כ”עבודה” לעבודה זרה, והאם כהן שעשה זאת יוכל לעבוד במקדש אם חזר בתשובה. ארבעת המקרים הם: שחט במזיד, זרק את הדם בשוגג, השתחווה, או קיבל עליו את הפסל כאלוהיו באמירה.

קיימת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה האם בית חוניו היה מקום לעבודה זרה או שנבנה לשם שמים. כל אחד מהם מביא גירסה שונה של הסיפור ההיסטורי על השתלשלות האירועים שהובילה להקמת המקדש ההוא במצרים.

בבית המקדש הוצבו שישה שופרות (תיבות איסוף) ייעודיים לאיסוף תרומות כספיות לנדבה, כאשר קיימים שישה הסברים שונים לחלוקה זו ולמטרותיהם הספציפיות.

במקרה שאדם הקדיש בהמה מסוימת לנדבה והיא נפגמה במום, יש לפדותה ולהביא אחרת תחתיה. חכמים מתירים להביא מכספי הפדיון בהמה מכל סוג, גודל או מספר, בעוד שרבי חולק וקובע כי יש להביא בהמה הזהה בתכונותיה ובמספרה לבהמה המקורית.

כאשר אדם נודר להביא "אחד משוריי”, חלה קדושה על השור המעולה ועל הבינוני בשל הספק. רבא בר עולא מבחין כי בלשון "שור משוריי” הכוונה היא בהכרח לשור המשובח ביותר, קביעה המעלה קושי אל מול הכללים הנהוגים בדיני מכירות, שם הגדרת הנכס הנמכר נוטה להקל על המוכר.

המשנה מונה נדרים שונים, כגון "הרי עלי זהב למקדש” או "הרי עלי יין”, ומפרטת את הכמויות המדויקות הנדרשות כדי לקיים כל חובה. לאחר מכן, הגמרא מנתחת ומבהירה את פסיקות המשנה בכל אחד מהמקרים המוזכרים.

מחלוקת קיימת בין רבי לחכמים בנוגע לכמות השמן המינימלית הנדרשת לנדר – האם מדובר בלוג אחד או בשלושה. החכמים שבאו לפני לרב פפא הציעו ששורש מחלוקתם טמון בשיטות הדרשה שלהם: האם ללמוד הן את הכלל והן את פרטיו ממקור חיצוני אחד (דון מינה ומינה), או ללמוד את הכלל ממקור אחד בעוד שהפרטים נלמדים מהעניין עצמו (דון מינה ואוקי באתרה). רב פפא הציע סברא חלופית להבנת המחלוקת – האם לומדים את עיקר הדין ממנחה או מנסכים – אך בסופו של דבר הודה שדבריו אינם נכונים לאחר שרב הונא בריה דרב נתן הביא ברייתא שהפריכה את הסברו.

בנוגע לשווי המינימלי של מי שנדר להביא בעל חיים ספציפי למקדש, ההלכה קובעת כי מינים שונים דורשים הוצאות מינימום שונות כדי לצאת ידי חובה.

המשנה קובעת שאם אדם נדר להביא מנחה אך אינו זוכר מאיזה סוג, עליו להביא את כל חמשת סוגי המנחה. אביי הסביר שדין זה יכול להתיישב גם עם שיטת רבי שמעון, הסובר שישנו סוג שישי המורכב הן מחלות והן מרקיקים; זאת משום שהחלות והרקיקים המובאים כל אחד בפני עצמו, יכולים לכסות גם את האפשרות של השילוב ביניהם. הגמרא מעלה מספר קשיים מעשיים בנוגע לאפשרות זו, אך מיישבת את כולם.

רב כהנא שאל את רב אשי: מדוע במקרה הנ”ל האדם אינו נדרש להביא גם מנחת נסכים, שהרי לדעת רבא ניתן להביאה כנדבה? רב אשי מונה חמישה הבדלים בין מנחת נסכים לבין שאר מנחות הנדבה, ובכך מראה שמי שהיה בספק לגבי נדרו, ודאי לא התכוון למנחה השונה כל כך משאר המנחות.

חכמים ורבי חולקים במשנה במקרה שבו אדם אמר: "הרי עלי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה נדרתי”. המחלוקת היא האם עליו להביא שישים עשרונים בכלי אחד, או להביא מאחד ועד שישים בשישים כלים נפרדים. חמישה הסברים שונים מוצעים בגמרא לביאור מהות המחלוקת ביניהם.

המשנה מפרטת מהו הערך המינימלי שיש להביא אם אדם נדר להביא עצים, לבונה, זהב, כסף או נחושת לבית המקדש. הסכום משתנה בין מי שאמר "הרי עלי להביא…” לבין מי שאמר "נדרתי סכום מסוים, אך איני זוכר כמה”. במקרה הראשון, עליו להביא את המינימום, ואילו במקרה השני (בו ידוע שנדר סכום משמעותי יותר אך הכמות נשכחה), עליו להביא את המקסימום.

זה הדף של שבת.

הגמרא מקשה על רב ביבי, שהעיד על מקרה שבו מדדו דם של נבלה כדי לבדוק אם יש בו שיעור המספיק כדי לטמא. זאת בסתירה למשנה בעדויות, שבה העידו אחרים שדם נבלה טהור. הגמרא מיישבת את הסתירה בכך שיש מחלוקת תנאים בעניין, ומבהירה מדוע אלו המטמאים קבעו את השיעור הנדרש על רביעית לוג.

אדם יכול לנדב נסכי יין למקדש, אך ורק בשיעורים המשמשים במנחות חובה: שלושה, ארבעה או שישה לוגים (או שילוב של מספרים אלו). שאלה עולה האם על הנסכים שהתחייב בהם להינתן בבת אחת, או שמא ניתן לחלקם? שאלה זו נשאלת לגבי מי שנדר חמישה לוגים (שיעור שאינו קיים בנסכים): האם ניתן "לחלוק” את החמישה – כלומר להקריב ארבעה ולפדות את החמישי או לתת אותו לאחר – או שמא עליו להמתין עד שישיג לוג נוסף כדי להשלים לשישה? למרות שאביי ורבא ניסו שניהם להביא ראיות כדי לפשוט ספק זה, הראיות שלהם נדחו כי היו מכריעות.

רבי עקיבא ורבי טרפון חולקים בשאלה האם ניתן לנדב שמן למקדש. מחלוקתם מתמקדת בשאלה האם ניתן ללמוד את דיני השמן מדיני היין.

בנוגע לבעלות, מנחה אינה יכולה לבוא בשותפות. הגמרא בוחנת מדוע דין זה שונה מקרבנות בהמה ועוף, שיכולים לבוא בשותפות.

ישנם חמישה (או שישה, לפי רבי שמעון) סוגי מנחות נדבה: סולת (ללא אפייה או טיגון מקדימים), מחבת, מרחשת, רקיקים וחלות. המשנה מעמיקה בניסוחים שונים שאדם עשוי להשתמש בהם בעת נדרו למנחה, ומסבירה בכל מקרה איזה סוג מנחה ובאיזו כמות הוא חייב להביא כדי להבטיח שיקיים את התחייבותו.

קושי שלישי מועלה נגד דבריו של רבא בר אבוה, הקובע כי הנודר להביא "שור משוורי” מתכוון לשור המובחר ביותר שברשותו. הקושי נובע מהשוואה לדיני מכירה: אדם המוכר "בית מביתי”, הוא לא היה מחויב לתת לקונה את הטוב שבבתיו. הקושי מיושב על ידי הבחנה בין דיני הקדש, שבהם "יד הקדש על העליונה”, לבין דיני מכירה, שבהם "יד בעל השטר (הקונה) על התחתונה”.

אדם שנדר להביא קרבן לבית חוניו שבמצרים – מה נחשב כקיום נדרו? אם נדר להקריב בבית חוניו, עליו להעלות את הקרבן לבית המקדש בירושלים; ואם הקריבו בבית חוניו, האם יצא ידי חובת נדרו? האם חייב כרת על העלאת חוץ? רב המנונא ורבא חלוקים על איך להבין את דברי המשנה.

כהן ששימש בבית חוניו ואז חזר בתשובה ומבקש לשרת בבית המקדש – אינו רשאי לעבוד שם, כיוון שחכמים קנסו אותו. כהנים אלו נחשבים כבעלי מום; הם פסולים מעבודה על גבי המזבח, אך הם רשאים לאכול ולחלוק בלחם הקדשים יחד עם הכהנים.

גם כהן ששימש לעבודה זרה אינו יכול לשרת בבית המקדש אפילו לאחר שחזר בתשובה. רב נחמן ורב ששת חולקים לגבי ארבעה מקרים בשאלה האם הם נחשבים כ”עבודה” לעבודה זרה, והאם כהן שעשה זאת יוכל לעבוד במקדש אם חזר בתשובה. ארבעת המקרים הם: שחט במזיד, זרק את הדם בשוגג, השתחווה, או קיבל עליו את הפסל כאלוהיו באמירה.

קיימת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה האם בית חוניו היה מקום לעבודה זרה או שנבנה לשם שמים. כל אחד מהם מביא גירסה שונה של הסיפור ההיסטורי על השתלשלות האירועים שהובילה להקמת המקדש ההוא במצרים.

בבית המקדש הוצבו שישה שופרות (תיבות איסוף) ייעודיים לאיסוף תרומות כספיות לנדבה, כאשר קיימים שישה הסברים שונים לחלוקה זו ולמטרותיהם הספציפיות.

במקרה שאדם הקדיש בהמה מסוימת לנדבה והיא נפגמה במום, יש לפדותה ולהביא אחרת תחתיה. חכמים מתירים להביא מכספי הפדיון בהמה מכל סוג, גודל או מספר, בעוד שרבי חולק וקובע כי יש להביא בהמה הזהה בתכונותיה ובמספרה לבהמה המקורית.

כאשר אדם נודר להביא "אחד משוריי”, חלה קדושה על השור המעולה ועל הבינוני בשל הספק. רבא בר עולא מבחין כי בלשון "שור משוריי” הכוונה היא בהכרח לשור המשובח ביותר, קביעה המעלה קושי אל מול הכללים הנהוגים בדיני מכירות, שם הגדרת הנכס הנמכר נוטה להקל על המוכר.

המשנה מונה נדרים שונים, כגון "הרי עלי זהב למקדש” או "הרי עלי יין”, ומפרטת את הכמויות המדויקות הנדרשות כדי לקיים כל חובה. לאחר מכן, הגמרא מנתחת ומבהירה את פסיקות המשנה בכל אחד מהמקרים המוזכרים.

מחלוקת קיימת בין רבי לחכמים בנוגע לכמות השמן המינימלית הנדרשת לנדר – האם מדובר בלוג אחד או בשלושה. החכמים שבאו לפני לרב פפא הציעו ששורש מחלוקתם טמון בשיטות הדרשה שלהם: האם ללמוד הן את הכלל והן את פרטיו ממקור חיצוני אחד (דון מינה ומינה), או ללמוד את הכלל ממקור אחד בעוד שהפרטים נלמדים מהעניין עצמו (דון מינה ואוקי באתרה). רב פפא הציע סברא חלופית להבנת המחלוקת – האם לומדים את עיקר הדין ממנחה או מנסכים – אך בסופו של דבר הודה שדבריו אינם נכונים לאחר שרב הונא בריה דרב נתן הביא ברייתא שהפריכה את הסברו.

בנוגע לשווי המינימלי של מי שנדר להביא בעל חיים ספציפי למקדש, ההלכה קובעת כי מינים שונים דורשים הוצאות מינימום שונות כדי לצאת ידי חובה.

המשנה קובעת שאם אדם נדר להביא מנחה אך אינו זוכר מאיזה סוג, עליו להביא את כל חמשת סוגי המנחה. אביי הסביר שדין זה יכול להתיישב גם עם שיטת רבי שמעון, הסובר שישנו סוג שישי המורכב הן מחלות והן מרקיקים; זאת משום שהחלות והרקיקים המובאים כל אחד בפני עצמו, יכולים לכסות גם את האפשרות של השילוב ביניהם. הגמרא מעלה מספר קשיים מעשיים בנוגע לאפשרות זו, אך מיישבת את כולם.

רב כהנא שאל את רב אשי: מדוע במקרה הנ”ל האדם אינו נדרש להביא גם מנחת נסכים, שהרי לדעת רבא ניתן להביאה כנדבה? רב אשי מונה חמישה הבדלים בין מנחת נסכים לבין שאר מנחות הנדבה, ובכך מראה שמי שהיה בספק לגבי נדרו, ודאי לא התכוון למנחה השונה כל כך משאר המנחות.

חכמים ורבי חולקים במשנה במקרה שבו אדם אמר: "הרי עלי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה נדרתי”. המחלוקת היא האם עליו להביא שישים עשרונים בכלי אחד, או להביא מאחד ועד שישים בשישים כלים נפרדים. חמישה הסברים שונים מוצעים בגמרא לביאור מהות המחלוקת ביניהם.

המשנה מפרטת מהו הערך המינימלי שיש להביא אם אדם נדר להביא עצים, לבונה, זהב, כסף או נחושת לבית המקדש. הסכום משתנה בין מי שאמר "הרי עלי להביא…” לבין מי שאמר "נדרתי סכום מסוים, אך איני זוכר כמה”. במקרה הראשון, עליו להביא את המינימום, ואילו במקרה השני (בו ידוע שנדר סכום משמעותי יותר אך הכמות נשכחה), עליו להביא את המקסימום.

זה הדף של שבת.

הגמרא מקשה על רב ביבי, שהעיד על מקרה שבו מדדו דם של נבלה כדי לבדוק אם יש בו שיעור המספיק כדי לטמא. זאת בסתירה למשנה בעדויות, שבה העידו אחרים שדם נבלה טהור. הגמרא מיישבת את הסתירה בכך שיש מחלוקת תנאים בעניין, ומבהירה מדוע אלו המטמאים קבעו את השיעור הנדרש על רביעית לוג.

אדם יכול לנדב נסכי יין למקדש, אך ורק בשיעורים המשמשים במנחות חובה: שלושה, ארבעה או שישה לוגים (או שילוב של מספרים אלו). שאלה עולה האם על הנסכים שהתחייב בהם להינתן בבת אחת, או שמא ניתן לחלקם? שאלה זו נשאלת לגבי מי שנדר חמישה לוגים (שיעור שאינו קיים בנסכים): האם ניתן "לחלוק” את החמישה – כלומר להקריב ארבעה ולפדות את החמישי או לתת אותו לאחר – או שמא עליו להמתין עד שישיג לוג נוסף כדי להשלים לשישה? למרות שאביי ורבא ניסו שניהם להביא ראיות כדי לפשוט ספק זה, הראיות שלהם נדחו כי היו מכריעות.

רבי עקיבא ורבי טרפון חולקים בשאלה האם ניתן לנדב שמן למקדש. מחלוקתם מתמקדת בשאלה האם ניתן ללמוד את דיני השמן מדיני היין.

בנוגע לבעלות, מנחה אינה יכולה לבוא בשותפות. הגמרא בוחנת מדוע דין זה שונה מקרבנות בהמה ועוף, שיכולים לבוא בשותפות.

ישנם חמישה (או שישה, לפי רבי שמעון) סוגי מנחות נדבה: סולת (ללא אפייה או טיגון מקדימים), מחבת, מרחשת, רקיקים וחלות. המשנה מעמיקה בניסוחים שונים שאדם עשוי להשתמש בהם בעת נדרו למנחה, ומסבירה בכל מקרה איזה סוג מנחה ובאיזו כמות הוא חייב להביא כדי להבטיח שיקיים את התחייבותו.