הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

זה הדף של שבת.

הגמרא מביאה ברייתא המציעה שלוש דעות שונות בנוגע למילה בפסוק שנאמר לגבי עולת העוף "כמשפט”. חכמים דנים האם ביטוי זה משווה את עולת העוף לחטאת בהמה או לחטאת העוף, ומפרטים באילו מעבודות הקרבן הן דומות. מתוך מחלוקת זו צומחות ועולות שיטותיהם של חכמים ושל רבי אלעזר ברבי שמעון בשאלה האם שני הסימנים בעולת העוף טעונים חיתוך מוחלט – הבדלה.

המשנה קובעת את דיני הגילאים של הציפורים לקרבנות: תורים גדולים כשרים וקטנים פסולים, ואילו בני יונה קטנים כשרים וגדולים פסולים. הגמרא מגדירה את הגבולות הביולוגיים המדויקים של כללים אלו, ומנתחת את שלב המעבר המכונה "תחילת הצהוב” כאשר הנוצות סביב הצוואר מתחילות להצהיב, הפסול בשני המינים.

זעירי פוסק שאם נשברה מפרקתה של בהמה או עוף ונחתך רוב הבשר המקיף אותה, הם נחשבים מיד כנבילה, אף על פי שהם עדיין מפרכסים. רבא מקשה על כך: אם מצב זה נחשב כנבילה, כיצד ניתן לבצע מליקה בעוף אם העוף כבר נחשב כמת לפני שחותכים את הסימנים, הרי התהליך מתחיל בשבירת המפרקת. רבא מיישב כי במליקה, הכהן שובר את המפרקת ואת עמוד השדרה מבלי לחתוך את רוב הבשר שמסביב. רבי אמי משיב על הקושיא (שנשאל על ידי ר’ זירא) באופן דומה, והגמרא מביאה ברייתא לתמוך בתשובה.

הברייתא מציינת בסוף כי בעולת העוף יש לחתוך את רוב שני הסימנים (הקנה והוושט) או את שניהם בשלמותם. מכיוון שקיימת מחלוקת בין חכמים לרבי אלעזר ברבי שמעון האם יש לחתוך את שני הסימנים לחלוטין או שמא די בחיתוך רובם, הגמרא מציעה שני פירושים שונים כדי להעמיד את הברייתא כשיטת אחד מהם או כשניהם.

רב יהודה בשם שמואל מיישם את עיקרו של זעירי לגבי בני אדם, וקובע כי אם נשבר מפרקתו של אדם ונחתך רוב הבשר שעמו, הוא מטמא מיד בטומאת אוהל כמת, אף על פי שהגוף עדיין מפרכס. שמואל וחכמים נוספים מביאים מקרים נוספים שבהם נקבע רגע המוות באופן מיידי למרות הפרכוס. הגמרא מביאה משנה הדנה במקרה מקביל בשרצים, ומציגה מחלוקת בין ריש לקיש לרבי אמי האם הביטוי "הותזו ראשיהן” פירושו כריתה מוחלטת או לא מוחלטת, בדומה למחלוקת בעולת העוף לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון.

הגמרא מביאה ברייתא המציעה שלוש דעות שונות בנוגע למילה בפסוק שנאמר לגבי עולת העוף "כמשפט”. חכמים דנים האם ביטוי זה משווה את עולת העוף לחטאת בהמה או לחטאת העוף, ומפרטים באילו מעבודות הקרבן הן דומות. מתוך מחלוקת זו צומחות ועולות שיטותיהם של חכמים ושל רבי אלעזר ברבי שמעון בשאלה האם שני הסימנים בעולת העוף טעונים חיתוך מוחלט – הבדלה.

בני רבי חייא שנו כי בזמן מליקה, הכהן יכול להעביר את הסימנים כלפי העורף ולמלוק אותם מבלי לשבור את מפרקת הציפור. יש הסבורים כי כוונתם הייתה שזו הדרך היחידה הכשרה לעשות זאת (כדי שלא להפוך את העוף לטרפה תחילה על ידי שבירת המפרקת), בעוד שאחרים סבורים שזוהי רק דרך אפשרית, אך שבירת המפרקת לפני מליקת הסימנים מותרת אף היא כפי שנאמר בתורה. ההסבר האחרון נתמך בלשון המשנה.

רבי ינאי מקשה על בני רבי חייא מתוך דיוק מחלק אחר במשנה, אך הקושיא מיושבת בכך שניתן לדייק מהמשנה באופן אחר.

הגמרא דנה במחלוקת האם ניתן לבצע מליקה בתנועה של הולכה והבאה כפי שנוהגים בשחיטה.

רבי ירמיה ציטט את דברי שמואל בנוגע להשוואה שערך בין שחיטה למליקה. הגמרא מנסה לברר מה בדיוק ביקש שמואל להשוות, ולמסקנה מסבירה כי דבריו באו ללמד שאם התחיל את המליקה למעלה מהמקום הכשר (הגרמה) וסיים במקום הכשר, המליקה פסולה, כפי שלמדנו בדיני שחיטה.

רמי בר יחזקאל הביא ברייתא הקובעת כי אין פסול בעוף אם הסימנים נמצאו עקורים ממקומם. קיימת מחלוקת האם הלכה זו נאמרה רק לשיטה ששחיטת עוף אינה מן התורה, או שמא היא נאמרה גם לדעת הסוברים ששחיטת עוף היא מהתורה (הלכה למשה מסיני).

עוד נחלקו האם הברייתא של רמי בר יחזקאל נאמרה רק לגבי מליקה או שמא גם לגבי שחיטת עוף. כמו כן, המימרה של רבי ירמיה בשם שמואל מוצגת כשיטה החולקת על הברייתא של רמי בר יחזקאל.

זעירי פסק שאם נשברה מפרקתה של בהמה או עוף עם רוב הבשר עמו, הוא נחשב מיד כנבילה אפילו אם הוא עדיין מפרכס. רבא מקשה על קביעה זו: אם שבירת המפרקת יוצרת נבילה, כיצד ניתן לבצע מליקה בעוף לאחר שכבר נחשבת כמתה, הרי בתחילת התהליך שוברים את המפרקת, ונמצא שהכהן מולק עוף מת. אביי מקשה על תמיהתו של רבא מדיני עולת העוף, והגמרא מיישבת את הקושי.

רב נחמן התיר לשחוט מעל הטבעת הגדולה, במקום שבו ה”כובע” מתחיל לשפע כלפי פנים, כל עוד נשאר חלק מה”חיטים” (בלוטות הקנה) מעל למקום החתך. עמדה זו אינה תואמת את דעת חכמים ואף לא את דעת רבי יוסי ברבי יהודה, אלא נראית כשיטתו של רבי חנינא בן אנטיגנוס.

רב הונא ורב נחמן נחלקו בשאלה מהו מוקד המחלוקת בין חכמים לרבי יוסי ברבי יהודה. דעה אחת סוברת שהם נחלקו במקרה שבו השוחט חתך את השליש הראשון למעלה מהמקום הכשר, ואת שני השלישים האחרונים במקום הכשר; אך אם חתך שני שלישים במקום הכשר ואז נטה למעלה בשליש האחרון – כולם מסכימים שהשחיטה כשרה (שכן הרוב כבר נשחט כדין). גרסה חלופית הופכת את השיטות. לפי כל גירסה יש קושי ודיון בקושי בין רב חסדא, רב יוסף ו/או ואביי בנוגע לאחת ההבנות של המחלוקת.

רב הונא ורב יהודה נחלקו בנוסף במקרה שבו חתך לסירוגין – כגון ששחט שליש ראשון שלא במקום הכשר, שליש שני במקום הכשר, ושליש אחרון שלא במקום הכשר (וכן במקרה ההפוך). רב יהודה הולך אחר הרוב המוחלט; אם סך החלקים הכשרים מצטרף לרוב, השחיטה כשרה. רב הונא, לעומת זאת, בוחן את הרגע שבו נוצר הרוב (שיצאו החיים מהבהמה), ודורש שהרוב יישחט ברצף אחד כשר.

בהמשך לכך, שאל רב כהנא את רב יהודה מהו הדין באותו מקרה של שליש פסול, שליש כשר ושליש פסול. לאחר מכן, הוא העלה מספר שאלות נוספות בנוגע לכשרות שחיטה במקום שיש בו נקב קודם בקנה.

המשנה מציינת כי מקום השחיטה הפוך לחלוטין ממקום המליקה. מליקה נעשית מעורף הציפור (מאחור), ואילו שחיטה נעשית מצווארה – מלפנים או מהצדדים.

שוחטים שלא הראו את סכיניהם לחכם לבדיקה נקנסו, אך חומרת הקנס הייתה שונה בהתאם לשאלה האם הסכין נמצאה פגומה או שלמה לאחר מכן.

שיני מגל קציר נוטות לכיוון אחד; לפיכך, אם שחטו בו בכיוון שבו הוא חותך ואינו קורע, קיימת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל האם השחיטה כשרה או פסולה. מכל מקום, רבי יוחנן מבהיר ששניהם מסכימים שהשחיטה פסולה, והמחלוקת ביניהם היא רק האם הבהמה נחשבת כנבילה (ומטמאה) או כטרפה.

בקנה הנשימה ישנה טבעת עליונה המקיפה אותו במלואו (הטבעת הגדולה), בניגוד לטבעות שמתחתיה שאינן מקיפות את הקנה לחלוטין אלא צורתן כעין האות C. המשנה מביאה שתי דעות לגבי הנקודה הגבוהה ביותר שבה ניתן לשחוט מבלי שהשחיטה תפסל משום הגרמה, סטייה מן המקום הכשר לשחיטה. תנא קמא סובר שיש לחתוך את הטבעת הגדולה בשלמותה ולהשאיר כמלוא שער מראש הטבעת, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה סובר שכל עוד נשחט רוב הקנה במקום הכשר, השחיטה כשרה – אפילו אם לאחר מכן המשיך השוחט וחתך למעלה ממנו באזור הנקרא "כובע”, שכן השחיטה כבר הושלמה עם חיתוך הרוב.

רב ושמואל מסבירים שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה אין לשחוט על גבי הטבעות הקטנות עצמן אלא ביניהן, כיוון שאינן מקיפות את כל שטח הקנה. עם זאת, לאחר שהגמרא מביאה ברייתא סותרת שבה רבי יוסי ברבי יהודה מתיר בפירוש לשחוט בטבעות הקטנות, היא מסיקה שרב ושמואל סברו כמותו לגבי הטבעת הגדולה אך פסקו שלא כדעתו ואסרו לשחוט על הטבעות הקטנות. כשעלה רבי זירא מבבל לארץ ישראל והתיר לשחוט בטבעות הקטנות, תמהו חכמים מדוע לא נהג כחומרת רב ושמואל, שהרי הכלל הוא שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. שני תירוצים מובאים, וכל אחד מציע חריגים שונים לכלל זה של מנהגים. למסקנה מוסבר גם שהיו מנהגים שונים באזורים שונים בבבל, ולא כל המקומות החמירו בכך.

קיימת מחלוקת בין רב פפי לרב פפא לגבי הגבול האנטומי העליון של קנה הנשימה שעד אליו השחיטה כשרה.

זה הדף של שבת.

הגמרא מביאה ברייתא המציעה שלוש דעות שונות בנוגע למילה בפסוק שנאמר לגבי עולת העוף "כמשפט”. חכמים דנים האם ביטוי זה משווה את עולת העוף לחטאת בהמה או לחטאת העוף, ומפרטים באילו מעבודות הקרבן הן דומות. מתוך מחלוקת זו צומחות ועולות שיטותיהם של חכמים ושל רבי אלעזר ברבי שמעון בשאלה האם שני הסימנים בעולת העוף טעונים חיתוך מוחלט – הבדלה.

המשנה קובעת את דיני הגילאים של הציפורים לקרבנות: תורים גדולים כשרים וקטנים פסולים, ואילו בני יונה קטנים כשרים וגדולים פסולים. הגמרא מגדירה את הגבולות הביולוגיים המדויקים של כללים אלו, ומנתחת את שלב המעבר המכונה "תחילת הצהוב” כאשר הנוצות סביב הצוואר מתחילות להצהיב, הפסול בשני המינים.

זעירי פוסק שאם נשברה מפרקתה של בהמה או עוף ונחתך רוב הבשר המקיף אותה, הם נחשבים מיד כנבילה, אף על פי שהם עדיין מפרכסים. רבא מקשה על כך: אם מצב זה נחשב כנבילה, כיצד ניתן לבצע מליקה בעוף אם העוף כבר נחשב כמת לפני שחותכים את הסימנים, הרי התהליך מתחיל בשבירת המפרקת. רבא מיישב כי במליקה, הכהן שובר את המפרקת ואת עמוד השדרה מבלי לחתוך את רוב הבשר שמסביב. רבי אמי משיב על הקושיא (שנשאל על ידי ר’ זירא) באופן דומה, והגמרא מביאה ברייתא לתמוך בתשובה.

הברייתא מציינת בסוף כי בעולת העוף יש לחתוך את רוב שני הסימנים (הקנה והוושט) או את שניהם בשלמותם. מכיוון שקיימת מחלוקת בין חכמים לרבי אלעזר ברבי שמעון האם יש לחתוך את שני הסימנים לחלוטין או שמא די בחיתוך רובם, הגמרא מציעה שני פירושים שונים כדי להעמיד את הברייתא כשיטת אחד מהם או כשניהם.

רב יהודה בשם שמואל מיישם את עיקרו של זעירי לגבי בני אדם, וקובע כי אם נשבר מפרקתו של אדם ונחתך רוב הבשר שעמו, הוא מטמא מיד בטומאת אוהל כמת, אף על פי שהגוף עדיין מפרכס. שמואל וחכמים נוספים מביאים מקרים נוספים שבהם נקבע רגע המוות באופן מיידי למרות הפרכוס. הגמרא מביאה משנה הדנה במקרה מקביל בשרצים, ומציגה מחלוקת בין ריש לקיש לרבי אמי האם הביטוי "הותזו ראשיהן” פירושו כריתה מוחלטת או לא מוחלטת, בדומה למחלוקת בעולת העוף לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון.

הגמרא מביאה ברייתא המציעה שלוש דעות שונות בנוגע למילה בפסוק שנאמר לגבי עולת העוף "כמשפט”. חכמים דנים האם ביטוי זה משווה את עולת העוף לחטאת בהמה או לחטאת העוף, ומפרטים באילו מעבודות הקרבן הן דומות. מתוך מחלוקת זו צומחות ועולות שיטותיהם של חכמים ושל רבי אלעזר ברבי שמעון בשאלה האם שני הסימנים בעולת העוף טעונים חיתוך מוחלט – הבדלה.

בני רבי חייא שנו כי בזמן מליקה, הכהן יכול להעביר את הסימנים כלפי העורף ולמלוק אותם מבלי לשבור את מפרקת הציפור. יש הסבורים כי כוונתם הייתה שזו הדרך היחידה הכשרה לעשות זאת (כדי שלא להפוך את העוף לטרפה תחילה על ידי שבירת המפרקת), בעוד שאחרים סבורים שזוהי רק דרך אפשרית, אך שבירת המפרקת לפני מליקת הסימנים מותרת אף היא כפי שנאמר בתורה. ההסבר האחרון נתמך בלשון המשנה.

רבי ינאי מקשה על בני רבי חייא מתוך דיוק מחלק אחר במשנה, אך הקושיא מיושבת בכך שניתן לדייק מהמשנה באופן אחר.

הגמרא דנה במחלוקת האם ניתן לבצע מליקה בתנועה של הולכה והבאה כפי שנוהגים בשחיטה.

רבי ירמיה ציטט את דברי שמואל בנוגע להשוואה שערך בין שחיטה למליקה. הגמרא מנסה לברר מה בדיוק ביקש שמואל להשוות, ולמסקנה מסבירה כי דבריו באו ללמד שאם התחיל את המליקה למעלה מהמקום הכשר (הגרמה) וסיים במקום הכשר, המליקה פסולה, כפי שלמדנו בדיני שחיטה.

רמי בר יחזקאל הביא ברייתא הקובעת כי אין פסול בעוף אם הסימנים נמצאו עקורים ממקומם. קיימת מחלוקת האם הלכה זו נאמרה רק לשיטה ששחיטת עוף אינה מן התורה, או שמא היא נאמרה גם לדעת הסוברים ששחיטת עוף היא מהתורה (הלכה למשה מסיני).

עוד נחלקו האם הברייתא של רמי בר יחזקאל נאמרה רק לגבי מליקה או שמא גם לגבי שחיטת עוף. כמו כן, המימרה של רבי ירמיה בשם שמואל מוצגת כשיטה החולקת על הברייתא של רמי בר יחזקאל.

זעירי פסק שאם נשברה מפרקתה של בהמה או עוף עם רוב הבשר עמו, הוא נחשב מיד כנבילה אפילו אם הוא עדיין מפרכס. רבא מקשה על קביעה זו: אם שבירת המפרקת יוצרת נבילה, כיצד ניתן לבצע מליקה בעוף לאחר שכבר נחשבת כמתה, הרי בתחילת התהליך שוברים את המפרקת, ונמצא שהכהן מולק עוף מת. אביי מקשה על תמיהתו של רבא מדיני עולת העוף, והגמרא מיישבת את הקושי.

רב נחמן התיר לשחוט מעל הטבעת הגדולה, במקום שבו ה”כובע” מתחיל לשפע כלפי פנים, כל עוד נשאר חלק מה”חיטים” (בלוטות הקנה) מעל למקום החתך. עמדה זו אינה תואמת את דעת חכמים ואף לא את דעת רבי יוסי ברבי יהודה, אלא נראית כשיטתו של רבי חנינא בן אנטיגנוס.

רב הונא ורב נחמן נחלקו בשאלה מהו מוקד המחלוקת בין חכמים לרבי יוסי ברבי יהודה. דעה אחת סוברת שהם נחלקו במקרה שבו השוחט חתך את השליש הראשון למעלה מהמקום הכשר, ואת שני השלישים האחרונים במקום הכשר; אך אם חתך שני שלישים במקום הכשר ואז נטה למעלה בשליש האחרון – כולם מסכימים שהשחיטה כשרה (שכן הרוב כבר נשחט כדין). גרסה חלופית הופכת את השיטות. לפי כל גירסה יש קושי ודיון בקושי בין רב חסדא, רב יוסף ו/או ואביי בנוגע לאחת ההבנות של המחלוקת.

רב הונא ורב יהודה נחלקו בנוסף במקרה שבו חתך לסירוגין – כגון ששחט שליש ראשון שלא במקום הכשר, שליש שני במקום הכשר, ושליש אחרון שלא במקום הכשר (וכן במקרה ההפוך). רב יהודה הולך אחר הרוב המוחלט; אם סך החלקים הכשרים מצטרף לרוב, השחיטה כשרה. רב הונא, לעומת זאת, בוחן את הרגע שבו נוצר הרוב (שיצאו החיים מהבהמה), ודורש שהרוב יישחט ברצף אחד כשר.

בהמשך לכך, שאל רב כהנא את רב יהודה מהו הדין באותו מקרה של שליש פסול, שליש כשר ושליש פסול. לאחר מכן, הוא העלה מספר שאלות נוספות בנוגע לכשרות שחיטה במקום שיש בו נקב קודם בקנה.

המשנה מציינת כי מקום השחיטה הפוך לחלוטין ממקום המליקה. מליקה נעשית מעורף הציפור (מאחור), ואילו שחיטה נעשית מצווארה – מלפנים או מהצדדים.

שוחטים שלא הראו את סכיניהם לחכם לבדיקה נקנסו, אך חומרת הקנס הייתה שונה בהתאם לשאלה האם הסכין נמצאה פגומה או שלמה לאחר מכן.

שיני מגל קציר נוטות לכיוון אחד; לפיכך, אם שחטו בו בכיוון שבו הוא חותך ואינו קורע, קיימת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל האם השחיטה כשרה או פסולה. מכל מקום, רבי יוחנן מבהיר ששניהם מסכימים שהשחיטה פסולה, והמחלוקת ביניהם היא רק האם הבהמה נחשבת כנבילה (ומטמאה) או כטרפה.

בקנה הנשימה ישנה טבעת עליונה המקיפה אותו במלואו (הטבעת הגדולה), בניגוד לטבעות שמתחתיה שאינן מקיפות את הקנה לחלוטין אלא צורתן כעין האות C. המשנה מביאה שתי דעות לגבי הנקודה הגבוהה ביותר שבה ניתן לשחוט מבלי שהשחיטה תפסל משום הגרמה, סטייה מן המקום הכשר לשחיטה. תנא קמא סובר שיש לחתוך את הטבעת הגדולה בשלמותה ולהשאיר כמלוא שער מראש הטבעת, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה סובר שכל עוד נשחט רוב הקנה במקום הכשר, השחיטה כשרה – אפילו אם לאחר מכן המשיך השוחט וחתך למעלה ממנו באזור הנקרא "כובע”, שכן השחיטה כבר הושלמה עם חיתוך הרוב.

רב ושמואל מסבירים שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה אין לשחוט על גבי הטבעות הקטנות עצמן אלא ביניהן, כיוון שאינן מקיפות את כל שטח הקנה. עם זאת, לאחר שהגמרא מביאה ברייתא סותרת שבה רבי יוסי ברבי יהודה מתיר בפירוש לשחוט בטבעות הקטנות, היא מסיקה שרב ושמואל סברו כמותו לגבי הטבעת הגדולה אך פסקו שלא כדעתו ואסרו לשחוט על הטבעות הקטנות. כשעלה רבי זירא מבבל לארץ ישראל והתיר לשחוט בטבעות הקטנות, תמהו חכמים מדוע לא נהג כחומרת רב ושמואל, שהרי הכלל הוא שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. שני תירוצים מובאים, וכל אחד מציע חריגים שונים לכלל זה של מנהגים. למסקנה מוסבר גם שהיו מנהגים שונים באזורים שונים בבבל, ולא כל המקומות החמירו בכך.

קיימת מחלוקת בין רב פפי לרב פפא לגבי הגבול האנטומי העליון של קנה הנשימה שעד אליו השחיטה כשרה.