Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

הדף היומי

כ״א באדר א׳ תשפ״ד | 1 מרץ 2024

  • מסכת בבא מציעא מוקדשת על ידי הרב ארט גולד לזכר כלתו האהובה של 50 שנה, קרול ג'וי רובינסון, קרינא גולה בת הדה ויהודה צבי. "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על־כלנה"

בבא מציעא ג

סימניות מושגים לבבא מציעא (PDF)

הגמרא ממשיכה להשוות את הדין במשנתנו לדעות תנאיות אחרות במקרים דומים של ממון המוטל בספק, ומבחינה בין המקרים השונים כדי להוכיח כי משנתנו יכולה להתאים לדעתם של התנאים האחרים. רבי חייא לימד שאם הנתבע מכחיש טענה אך עדים מעידים שהנתבע חייב במחצית הסכום המעורער (עדות במקצת), על הנתבע לשלם את החצי שעליו העידו העדים ולהישבע על החצי השני לפטור מתשלום. הוא לומד את זה מקל וחומר ממודה במקצת (מי שמודה בחצי תביעה, הדין הוא שהמודה נשבע על החצי השני ופטור מלשלמו). הגמרא מביאה את משנתנו כהוכחה לדין זה של רבי חייא ולאחר מכן מסבירה מדוע היה צורך בקל וחומר. כיוון שרבי חייא לא הסביר את הקל וחומר שממנו למד דין זה, מנסה הגמרא לקבוע מהו הקל וחומר. ההצעה הראשונה היא שהחלק הקל של טיעון הקל וחומר הוא מקרה של הודאת פיו, אך הדבר נדחה מכיוון שהוא למעשה חמור במובן אחד מאשר מקרה של עדים. ישנם ארבעה ניסיונות להסביר מדוע הודאת פיו חמורה יותר מעדים, אך שלושת הראשונים נדחים. הניסיון האחרון למצוא חומרה בהודאה על עדים הוא שעדים אחרים אינם יכולים לבטל הודאה, ותשובה זו מתקבלת. ההצעה השנייה לקל וחומר, שהצד הקל הוא עד אחד, נדחית שכן המקרה בו עד אחד יכול לחייב את הטוען להישבע, מתייחס לשבועה מצד החפץ עליו העיד, ואילו שני העדים בענייננו מחייבים שבועה על החלק שלא העידו עליהם. לכן אי אפשר ללמוד מאחד לשני.

ואיכא למימר כולה למר ואיכא למימר כולה למר אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה הכא דליכא דררא דממונא דאיכא למימר דתרוייהו היא לא כל שכן

אפילו תימא סומכוס שבועה זו מדרבנן היא כדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאי כרבי יוסי הא אמר אם כן מה הפסיד רמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו

אלא מאי רבנן כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו הא נמי כשאר דמי דספיקא היא

האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח עד שיבא אליהו הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה

אלא אי אמרת רבי יוסי היא השתא ומה התם דבודאי איכא מנה למר ואיכא מנה למר אמר רבי יוסי יהא מונח עד שיבא אליהו הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא לא כל שכן

אפילו תימא רבי יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא רמאי אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה

אי נמי התם קניס ליה רבי יוסי לרמאי כי היכי דלודי הכא מאי פסידא אית ליה דלודי

תינח מציאה מקח וממכר מאי איכא למימר אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא

בין לרבנן ובין לרבי יוסי התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל

מאי שנא דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעל הבית ויהא מונח עד שיבא אליהו דהא בודאי איכא רמאי

אמרי התם היינו טעמא דאמר ליה חנוני לבעל הבית אנא שליחותא דידך קא עבדינא מאי אית לי גבי שכיר אף על גב דקא משתבע לי לא מהימן לי בשבועה את האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב ליה

ושכיר נמי אמר ליה לבעל הבית אנא עבדי עבידתא גבך מאי אית לי גבי חנוני אף על גב דמשתבע לי לא מהימן לי הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית

תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר

שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר

ותנא תונא שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו׳ והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא וקתני ישבע

מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה כדרבה

דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו


והאי בכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה

אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי אימא לא קא משמע לן קל וחומר

ומאי קל וחומר ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה

ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי

מאי ממון קנס ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה

מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן

הא לא קשיא רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה דאמר עדים מחייבין אותו קרבן מקל וחומר

דתנן אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים

אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר

אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם אשם היינו קרבן

אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש הא לא קשיא רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה כי היכי דמחייב ליה קרבן מקל וחומר מחייב ליה חומש מקל וחומר

אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה

אלא אתיא מעד אחד ומה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה

מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע



  • מסכת בבא מציעא מוקדשת על ידי הרב ארט גולד לזכר כלתו האהובה של 50 שנה, קרול ג'וי רובינסון, קרינא גולה בת הדה ויהודה צבי. "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על־כלנה"

להעמיק בדף

ayelet he BAVA metziah

הקדמה למסכת בבא מציעא

הקדמה למסכת בבא מציעא עם ד"ר איילת הופמן ליבזון להאזנה: https://traffic.libsyn.com/secure/hadran-he/IntroBavaMetziaHeb.mp3 לצפייה:  

בבא מציעא ג

תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון | מופעל ע"י ספריא

בבא מציעא ג

ואיכא למימר כולה למר ואיכא למימר כולה למר אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה הכא דליכא דררא דממונא דאיכא למימר דתרוייהו היא לא כל שכן

אפילו תימא סומכוס שבועה זו מדרבנן היא כדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאי כרבי יוסי הא אמר אם כן מה הפסיד רמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו

אלא מאי רבנן כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו הא נמי כשאר דמי דספיקא היא

האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח עד שיבא אליהו הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה

אלא אי אמרת רבי יוסי היא השתא ומה התם דבודאי איכא מנה למר ואיכא מנה למר אמר רבי יוסי יהא מונח עד שיבא אליהו הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא לא כל שכן

אפילו תימא רבי יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא רמאי אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה

אי נמי התם קניס ליה רבי יוסי לרמאי כי היכי דלודי הכא מאי פסידא אית ליה דלודי

תינח מציאה מקח וממכר מאי איכא למימר אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא

בין לרבנן ובין לרבי יוסי התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל

מאי שנא דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעל הבית ויהא מונח עד שיבא אליהו דהא בודאי איכא רמאי

אמרי התם היינו טעמא דאמר ליה חנוני לבעל הבית אנא שליחותא דידך קא עבדינא מאי אית לי גבי שכיר אף על גב דקא משתבע לי לא מהימן לי בשבועה את האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב ליה

ושכיר נמי אמר ליה לבעל הבית אנא עבדי עבידתא גבך מאי אית לי גבי חנוני אף על גב דמשתבע לי לא מהימן לי הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית

תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר

שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר

ותנא תונא שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו׳ והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא וקתני ישבע

מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה כדרבה

דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו


והאי בכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה

אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי אימא לא קא משמע לן קל וחומר

ומאי קל וחומר ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה

ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי

מאי ממון קנס ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה

מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן

הא לא קשיא רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה דאמר עדים מחייבין אותו קרבן מקל וחומר

דתנן אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים

אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר

אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם אשם היינו קרבן

אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש הא לא קשיא רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה כי היכי דמחייב ליה קרבן מקל וחומר מחייב ליה חומש מקל וחומר

אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה

אלא אתיא מעד אחד ומה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה

מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע


גלול כלפי מעלה