Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

הדף היומי

כ״ה באדר א׳ תשפ״ד | 5 מרץ 2024

  • מסכת בבא מציעא מוקדשת על ידי הרב ארט גולד לזכר כלתו האהובה של 50 שנה, קרול ג'וי רובינסון, קרינא גולה בת הדה ויהודה צבי. "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על־כלנה"

בבא מציעא ו

כיוון שרבי יוחנן הסביר שהסיבה לשבועות במשנה היא למנוע מהאחד לתפוס את הטלית מהשני ולטעון שהוא שלו, ממשיכה הגמרא להוכיח שאפילו מי שחשוד על ממון, אפשר להאמינו בשבועה. הניסיון השלישי להוכיח זאת הוא מדין של רב הונא לגבי שומר שטוען שקרה משהו לפריט אשר יפטור את השומר, אך השמור בוחר לשלם עבור הפריט. הוא חייב להישבע שאינו ברשותו למרות שיש חשש שאולי באמת הפריט אצלו והוא גנבו. שוב, הוכחה זו נדחית שכן השומר משלם כסף עבור הפריט ולכן יכול להצדיק את זה. בסוף, הגמרא לומדת מעוד שלוש שבועות שבאמת מי שחשוד על ממון איננו חשוד על השבועה – משבועת היסת, השבועות עם חנווני ופועלים, והשבועה שנשבע שומר חנם שטוען שהפריט נגנב או נאבד. אביי מביא הסבר חלופי לשבועות במשנה כיוון שהוא אינו סבור שאנו יכולים לסמוך על מי שחשוד על ממון. לדברי אביי, החשש הוא שקיים ספק האם האחד חייב להחזיר הלוואה לשני ולכן הנושה תופס את הטלית כתשלום עבור ההלוואה הנדונה. מדוע אביי אינו דואג במקרה זה גם לשבועת שקר? שואל רבי זירא: אם שני האנשים היו אוחזים בטלית בבית הדין ואחד תפס את הכל, האם התופס זוכה עכשיו לכל הטלית? באיזה מקרה בדיוק נשאלה השאלה הזו? מה הטיעונים בעד ונגד? בהנחה שהתופס בה זוכה לכל הטלית, האם הדבר נכון גם אם יקדש את כל הטלית מבלי שתפס בה שכן לגבי הקדש דיבור נחשב כמו מסירת חפץ (תפיסה). כדי לענות על שאלה זו מביאה הגמרא סיפור על בית מרחץ ששני אנשים תבעו שזה שלהם, ואז אחד מהם קידש את בית המרחץ. רב המנונא פסק שזה עבד ולמדו ממשנה על ספק בכור אך רבה דחה את הוכחתו. רב חנניה מביא הוכחה לדברי רבה מברייתא אך אביי מטיל תחילה ספק בהוכחתו אך לאחר מכן חוזר בו ומקבל את ההוכחה.

ואלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

ותו הא דתני רבי חייא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

ותו הא דאמר רב ששת שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

אלא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו

אי הכי נשקול בלא שבועה

אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו

ולאו אמרינן תפיס ממונא מספיקא משתבע נמי מספק

אמר רב ששת בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא מאי טעמא ממון איתיה בחזרה שבועה ליתיה בחזרה

בעי רבי זירא תקפה אחד בפנינו מהו

היכי דמי אי דשתיק אודויי אודי ליה ואי דקא צווח מאי הוה ליה למעבד

לא צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח מאי מדאשתיק אודויי אודי ליה או דלמא כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר הא קא חזו ליה רבנן

אמר רב נחמן תא שמע במה דברים אמורים ששניהם אדוקין בה אבל היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה היכי דמי אי נימא כדקתני פשיטא אלא שתקפה אחד בפנינו

לא הכא במאי עסקינן כגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו ואמרינן להו זילו פלוגו ונפקו והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו האי אמר אודויי אודי לי והאי אמר בדמי אגרתי ניהליה דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה בגזלן והשתא מוגרת ליה בלא סהדי

ואיבעית אימא כדקתני דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסרך בה סרוכי ואפילו לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה מודה סומכוס דסרכא לאו כלום היא

אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו

כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי

או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו׳ מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלא ברשותו

תא שמע דההיא


מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה פרשי מינה רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן ואמר ליה רב אושעיא לרבה כי אזלת קמיה דרב חסדא לכפרי בעי מיניה

כי אתא לסורא אמר ליה רב המנונא מתניתין היא ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המוציא מחבירו עליו הראיה ותני עלה אסורים בגיזה ובעבודה

והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה וכי לא תקפו אסורין בגיזה ובעבודה

אמר ליה רבה קדושת בכור קאמרת לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפילו הכי אסורים בגיזה ובעבודה דקדושה הבאה מאליה שאני

אמר ליה רב חנניה לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר

ואי סלקא דעתך תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אמאי נכנסין לדיר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן

אמר ליה אביי אי משום הא לא תסייעיה למר הכא במאי עסקינן כגון דלית ליה אלא תשעה והוא דמה נפשך אי בר חיובא הוא שפיר קא מעשר אי לאו בר חיובא הוא תשעה לאו בר עשורי נינהו

הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דספיקא לאו בר עשורי היא דתנן קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין

ואי סלקא דעתך ספיקא בעי עשורי לעשר ממה נפשך דאי בר חיובא הוא שפיר מעשר ואי לאו בר חיובא הוא נפטר במנין הראוי

דאמר רבא מנין הראוי פוטר



  • מסכת בבא מציעא מוקדשת על ידי הרב ארט גולד לזכר כלתו האהובה של 50 שנה, קרול ג'וי רובינסון, קרינא גולה בת הדה ויהודה צבי. "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על־כלנה"

להעמיק בדף

ayelet he BAVA metziah

הקדמה למסכת בבא מציעא

הקדמה למסכת בבא מציעא עם ד"ר איילת הופמן ליבזון להאזנה: https://traffic.libsyn.com/secure/hadran-he/IntroBavaMetziaHeb.mp3 לצפייה:  

גפת בדף היומי

שבועת מודה במקצת – גפת 137

בבית הדין חוץ מהכלים המוכרים של חיוב ממון ועונשים של מלקות ומיתה – יש כלי נוסף לדיינים והוא השבועה בשם ה'.. מה תפקיד השבועה ומתי מחייב הדיין בה? הצטרפו אלינו למחלוקת רש"י ותוספות בעניין שבועת מודה במקצת בה ננסה לעמוד על סודה של השבועה, על הבנת חז"ל בפסיכולוגיה של נפש האדם ועל השאלה האם קצת…

בבא מציעא ו

תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון | מופעל ע"י ספריא

בבא מציעא ו

ואלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

ותו הא דתני רבי חייא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

ותו הא דאמר רב ששת שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

אלא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו

אי הכי נשקול בלא שבועה

אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו

ולאו אמרינן תפיס ממונא מספיקא משתבע נמי מספק

אמר רב ששת בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא מאי טעמא ממון איתיה בחזרה שבועה ליתיה בחזרה

בעי רבי זירא תקפה אחד בפנינו מהו

היכי דמי אי דשתיק אודויי אודי ליה ואי דקא צווח מאי הוה ליה למעבד

לא צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח מאי מדאשתיק אודויי אודי ליה או דלמא כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר הא קא חזו ליה רבנן

אמר רב נחמן תא שמע במה דברים אמורים ששניהם אדוקין בה אבל היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה היכי דמי אי נימא כדקתני פשיטא אלא שתקפה אחד בפנינו

לא הכא במאי עסקינן כגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו ואמרינן להו זילו פלוגו ונפקו והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו האי אמר אודויי אודי לי והאי אמר בדמי אגרתי ניהליה דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה בגזלן והשתא מוגרת ליה בלא סהדי

ואיבעית אימא כדקתני דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסרך בה סרוכי ואפילו לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה מודה סומכוס דסרכא לאו כלום היא

אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו

כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי

או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו׳ מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלא ברשותו

תא שמע דההיא


מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה פרשי מינה רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן ואמר ליה רב אושעיא לרבה כי אזלת קמיה דרב חסדא לכפרי בעי מיניה

כי אתא לסורא אמר ליה רב המנונא מתניתין היא ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המוציא מחבירו עליו הראיה ותני עלה אסורים בגיזה ובעבודה

והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה וכי לא תקפו אסורין בגיזה ובעבודה

אמר ליה רבה קדושת בכור קאמרת לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפילו הכי אסורים בגיזה ובעבודה דקדושה הבאה מאליה שאני

אמר ליה רב חנניה לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר

ואי סלקא דעתך תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אמאי נכנסין לדיר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן

אמר ליה אביי אי משום הא לא תסייעיה למר הכא במאי עסקינן כגון דלית ליה אלא תשעה והוא דמה נפשך אי בר חיובא הוא שפיר קא מעשר אי לאו בר חיובא הוא תשעה לאו בר עשורי נינהו

הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דספיקא לאו בר עשורי היא דתנן קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין

ואי סלקא דעתך ספיקא בעי עשורי לעשר ממה נפשך דאי בר חיובא הוא שפיר מעשר ואי לאו בר חיובא הוא נפטר במנין הראוי

דאמר רבא מנין הראוי פוטר


גלול כלפי מעלה