הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

הגמרא מביאה מקור שלישי להוכיח דברי רב יוסף שסומכוס היה אומר שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתיים, אך גם ניסוין זה לא צולח.

משנה מפרטת שבארבעה פרקים בשנה – ערב יום טוב האחרון של חג, ערב יום טוב הראשון של פסח, ערב עצרת וערב ראש השנה – שבהם המוכר בהמה לחברו חייב להודיעו אם מכר את אמה או את בתה לשחיטה, בשל הביקוש הגבוה לבשר המעלה חשש לשחיטה באותו יום. בארבעה פרקים אלו קבעו חכמים שהמקח נקנה ללוקח בעצם נתינת המעות וכופין את הטבח לשחוט כדי לספק בשר לערב החג. הגמרא מסבירה דין זה או באמצעות זכייה על ידי אחר או שקבעו בימים אלו כפי דין תורה שמעות קונות, למרות שחכמים תקנו שמשיכה קונה.

המשנה והגמרא קובעות שהביטוי "יום אחד” באיסור "אותו ואת בנו” נמנה לפי סדר הבריאה, שבו הלילה הולך לפני היום, שלא כבקדשים שבהם היום הולך לפני הלילה. רבי דורש ממילים אלו את חובת ההודעה בארבעה פרקים אלו.

הפרק השישי "כיסוי הדם” פותח במשנה הקובעת שמצוות כיסוי הדם נוהגת בחולין של חיה ועוף, אך לא בקדשים. הגמרא מבררת מדוע קדשים פטורים מכיסוי הדם, ומעמידה את הפטור בקדשי בדק הבית.

רב המנונא אמר בשם רבי שמעון שאיסור "אותו ואת בנו” אינו נוהג בקדשים. זאת בהסתמך על שיטתו ש”שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה”, ומאחר שבשר הקדשים אינו מותר באכילה עד זריקת הדם, השחיטה כשלעצמה נחשבת כאינה ראויה. רבא מקשה על כך מברייתא המפרטת שילובים שונים של שחיטת קדשים בחוץ או בפנים, ומבררת את חיובי הכרת והלאווין לשיטת חכמים ורבי שמעון. כדי ליישב את הקושי, רבא מסביר שגם רבי שמעון מודה שהאיסור חל בקדשים, אלא שאין לוקים עליו משום שההתראה בשעת השחיטה היא "התראת ספק” (שכן היתר השחיטה תלוי בזריקת הדם העתידית), והתראת ספק לא שמה התראה.

המשנה קובעת כי השוחט בהמה ונמצאת טרפה, או ששחטה לעבודה זרה, או ששחט פרה אדומה, שור הנסקל או עגלה ערופה – רבי שמעון פוטר מאיסור "אותו ואת בנו” מכיוון שהשחיטה אינה ראויה כי הבהמה לא ניתרת לאכילה, וחכמים מחייבים. לעומת זאת, אם השחיטה עצמה פגומה פיזית, כגון שנתנבלה בידו או שדקר את הבהמה, הכל מודים שהוא פטור. ריש לקיש מוקים את חיוב המשנה (לפי שיטת חכמים) בעבודה זרה רק כשהשחיטה הראשונה הייתה לעבודה זרה והשנייה לשולחנו; אך אם השנייה הייתה לעבודה זרה, חל הכלל "קם ליה בדרבה מיניה” (הוא מתחייב בנפשו על עבודה זרה ופטור ממלקות של אותו ואת בנו). רבי יוחנן חולק וסובר שגם כשהשנייה לעבודה זרה ניתן להתחייב במלקות, כגון שהתרו בו משום "אותו ואת בנו” ולא התרו בו משום עבודה זרה. ריש לקיש לשיטתו סובר שמאחר שאילו היו מתרים בו לעבודה זרה הוא היה פטור ממלקות, הוא פטור גם כשלא התרו בו, ומחלוקת זו משקפת את שיטתם בדין קם ליה בדרבה מיניה גם במקרה של מיתה/מלקות וממון כשלא התרו בו למיתה/מלקות.

הגמרא מביאה מקור שלישי להוכיח דברי רב יוסף שסומכוס היה אומר שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתיים, אך גם ניסוין זה לא צולח.

משנה מפרטת שבארבעה פרקים בשנה – ערב יום טוב האחרון של חג, ערב יום טוב הראשון של פסח, ערב עצרת וערב ראש השנה – שבהם המוכר בהמה לחברו חייב להודיעו אם מכר את אמה או את בתה לשחיטה, בשל הביקוש הגבוה לבשר המעלה חשש לשחיטה באותו יום. בארבעה פרקים אלו קבעו חכמים שהמקח נקנה ללוקח בעצם נתינת המעות וכופין את הטבח לשחוט כדי לספק בשר לערב החג. הגמרא מסבירה דין זה או באמצעות זכייה על ידי אחר או שקבעו בימים אלו כפי דין תורה שמעות קונות, למרות שחכמים תקנו שמשיכה קונה.

המשנה והגמרא קובעות שהביטוי "יום אחד” באיסור "אותו ואת בנו” נמנה לפי סדר הבריאה, שבו הלילה הולך לפני היום, שלא כבקדשים שבהם היום הולך לפני הלילה. רבי דורש ממילים אלו את חובת ההודעה בארבעה פרקים אלו.

הפרק השישי "כיסוי הדם” פותח במשנה הקובעת שמצוות כיסוי הדם נוהגת בחולין של חיה ועוף, אך לא בקדשים. הגמרא מבררת מדוע קדשים פטורים מכיסוי הדם, ומעמידה את הפטור בקדשי בדק הבית.

רב המנונא אמר בשם רבי שמעון שאיסור "אותו ואת בנו” אינו נוהג בקדשים. זאת בהסתמך על שיטתו ש”שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה”, ומאחר שבשר הקדשים אינו מותר באכילה עד זריקת הדם, השחיטה כשלעצמה נחשבת כאינה ראויה. רבא מקשה על כך מברייתא המפרטת שילובים שונים של שחיטת קדשים בחוץ או בפנים, ומבררת את חיובי הכרת והלאווין לשיטת חכמים ורבי שמעון. כדי ליישב את הקושי, רבא מסביר שגם רבי שמעון מודה שהאיסור חל בקדשים, אלא שאין לוקים עליו משום שההתראה בשעת השחיטה היא "התראת ספק” (שכן היתר השחיטה תלוי בזריקת הדם העתידית), והתראת ספק לא שמה התראה.

המשנה קובעת כי השוחט בהמה ונמצאת טרפה, או ששחטה לעבודה זרה, או ששחט פרה אדומה, שור הנסקל או עגלה ערופה – רבי שמעון פוטר מאיסור "אותו ואת בנו” מכיוון שהשחיטה אינה ראויה כי הבהמה לא ניתרת לאכילה, וחכמים מחייבים. לעומת זאת, אם השחיטה עצמה פגומה פיזית, כגון שנתנבלה בידו או שדקר את הבהמה, הכל מודים שהוא פטור. ריש לקיש מוקים את חיוב המשנה (לפי שיטת חכמים) בעבודה זרה רק כשהשחיטה הראשונה הייתה לעבודה זרה והשנייה לשולחנו; אך אם השנייה הייתה לעבודה זרה, חל הכלל "קם ליה בדרבה מיניה” (הוא מתחייב בנפשו על עבודה זרה ופטור ממלקות של אותו ואת בנו). רבי יוחנן חולק וסובר שגם כשהשנייה לעבודה זרה ניתן להתחייב במלקות, כגון שהתרו בו משום "אותו ואת בנו” ולא התרו בו משום עבודה זרה. ריש לקיש לשיטתו סובר שמאחר שאילו היו מתרים בו לעבודה זרה הוא היה פטור ממלקות, הוא פטור גם כשלא התרו בו, ומחלוקת זו משקפת את שיטתם בדין קם ליה בדרבה מיניה גם במקרה של מיתה/מלקות וממון כשלא התרו בו למיתה/מלקות.

לאחר שהגמרא מבררת את שורש המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים בעניין כוי, רב פפא מסביר באיזה סוג של כוי הם חולקים בנוגע לאיסור שחיטת "אותו ואת בנו” ביום אחד ובנוגע למתן מתנות כהונה. הוא גם מסביר שהמשנה הקובעת כי אין שוחטים כוי ביום טוב – משום הספק אם יש צורך בכיסוי הדם – משקפת את שיטת חכמים. בהמשך מובאות שלוש שיטות נוספות לגבי הגדרת הכוי עצמו.

רבי אושעיא מציין שהמשנה אינה מתאימה לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שחיטה שאינה ראויה לאכילה – ובכלל זה שחיטת קדשים בכלל מאחר שאינה מתירה את הבשר עד שזורקים את הדם – אינה נחשבת שחיטה ("שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה”). לפיכך, לשיטתו, השוחט בהמה במקדש ואת בנה ביום אחד אינו עובר על האיסור של "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד”.

הגמרא מקשה מדוע המשנה אינה מזכירה שהשוחט בעזרה בהמה "מחוסרת זמן” (בגלל ששחטו את אמו כבר היום) לוקה משום ששחט בהמה לא ראויה במקדש, ומביאה לכך שני תירוצים.